הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
כשאני רואה אישה בוכה ברחוב אני רוצה להיות זקן עם עור מקוקו בצבע חלוד ולומר לה מה קרה לך חמודה אבל חינכו אותי לשמור על גבולות הפרט ואני מסירה ממנה את מבטי בנימוס.
בניסיון מה לענות על השאלה של יעל:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12734&blogID=23
קטע כה קצר ומצליח להקסים בשלוש דרכים שונות 🙂
אני קצת מהורהרת
האם יש פושעים בהווייתם?
האם המערכת הפסיכיאטרית היית אי פעם יותר ממנגנון של פיקוח, משטור, ואכיפת הגוף המטורלל והמשוגע? (פוקו פוקו היקר והולדת בית המשוגעים)
האם "לאזן" אנשים עם כאבים חזקים בבפנים שלהם, או כל סימפטום אחר זה "בריאות"?
אני ממשיכה לתהות, האם יש קשר, שלא לומר תואם, בין עולם הערכים שהקים וביסס את הממסד הפסיכיאטרי לבין עולם הערכים שדן בגבולות הפרט.
גבולות הפרט הם אותם גבולות שמקדשים אלימות לרוב, כמו שהרבה אנשים מספרים על אלימות בבית השכנים ואומרים שהם ידעו כל השנים אבל לא התערבו כי זה "פרטי"
אני לא יודעת לגבי הוויה, לא של פושעים, לא של אנשים פגועי נפש, אני לא חושבת שיש דבר כזה, אלימות היא מזעזעת, ונורא בעיני האיפה ואיפה שעושים בין סוגי אלימות, מי שמוכר נשק וקונה נשק להשמדה המונית הוא לא פושע בהווייתו? האם אותו היינו מאפזים אשפוז כפוי? (אני נוטה להתלהב מהרעיון במקרה זה, אבל לא אישפוז פסיכיאטרי, מן מקום שעושים העצמה, עובדים את האדמה, ומתקנים את הבתים והחיים שנהרסו עקב סחר בנשק וגם זה לזמן מוגבל)
האם ממסד פסיכיאטרי חזק יותר היה מונע אלימות? האין כוח בידיים של פסיכיאטרים, כוח חזק, כוח גדול, אינו סוג של שיעתוק? אז זה לא יהיה בידיים של רוצח, אז זה יהיה בידיים של רופא? (זה כמו לחפש אוטו מרופא, מה יש עם הילת הקדושה כלפי רופאים?)
אולי נפסיק לחפש מישהו שיציל אותנו מפני עצמנו? איזה אבא רחום וחנון (בחלוק לבן רצוי, אפשר גם בגלימת שופט או רכב שרד)
כן אומי יקרה, אני מסכימה, זה מענה שאני יכולה להזדהות איתו, ואפילו ללמד את עצמי לוותר על הדבר האידיוטי הזה שחונכתי עליו – זה של הסבת המבט בנימוס מכאב נוכח וצועק, ולגשת אליה כשהיא בוכה.
אני מתביישת לחשוב כמה פעמים החמצתי את ההזדמנות הזאת
אוי אומי, זה נפלא. כמה חכמה את. ומשוררת של ממש.
ולרותפ,
בוודאי ששום ממסד לא יציל אותנו מעצמנו, אבל אני בכל זאת מספרת כאן על השיניים שהיו לממסד הפסיכיאטרי בשנות השבעים, וזה שהיה קל יותר לאשפז ואישפזו לחתקופות ארוכות, עזר מאוד. מנסיון אני אומרת. לא שרק המערכת הפסיכאטרית אשמה, או המשטרה, או בתי המשפט, אבל בפעילות משותפת, עם תקציבים נורמליים, עם אכפתיות, היה ניתן לעזור לאנשים.
ואילו היום, אני יכולה לספר לך מטיפול באחותי הסכיזופםרנית, גם מי שמבקש עזרה ממערכת הבריאות נפש, לא מקבל אותה. הדברים הגיעו לכדי כך! אדישות גמורה. זילות חיי אדם.
(עדיין לא מבינה איך את מצליחה לכתוב הערות כל כך קוהרנטיות :))
ביתי בכתה במקום עבודתה ואמרו לה,מה יש לך? את מפוטרת ולכי תבכי בבית.
כך שיש מקום ממנו זה בא.
אחר כך החזירו אותה לאותו מקום עצמו ושאלתי אותה: אולי זה סמפטום של אהבה?
אבל היא טענה שלא.
אמיתי כל כך, לפעמים הנמוס והחשש מלהכנס למרחב הפרטי של הזולת לא מאפשרים לנו קרבה, הבעת אמפטיה
הי אומי, אולי מוזר מה שאכתוב אבל אם אני אישה בוכה ברחוב זה בגלל שיצאתי ממקום שבו אינני רוצה שיראו את הדמעות כי ברחוב גם אם יש אנשים אני בונה על זה שאף אחד לא רואה. ולא הייתי רוצה שום זקן עם קוקו שפתאום יקפוץ עלי וישאל אותי מה קרה.
ולכן, כשאני רואה אישה בוכה ברחוב אני לא רואה. ולא מטעמי נימוס או מצוקה אלא מתוך אותה הנחה שהיא צריכה את מרחב הרחוב שלה ריק.
לסיגל היקרה,
לאורך השבת חשבתי על מה שכתבתי ביום שישי בבוקר. זה לא שאינני מסכימה עם עצמי. יחד עם זאת, כמי שהתנסה בזה לא פעם, אני יכולה להעיד כי אין כמעט דרך לבטא את הייאוש כמו לבכות ברחוב. הרי בכך טמון כל סוד קסמו. לכן כמוך גם אני אינני חושבת שהייתי רוצה שמישהו יפריע לי ברגעים אלה. אף התכוונתי לבוא לכאן ולרשום את הדברים, אבל בימים אלה אני מתה מעייפות מה גם שחששתי קצת, שמא הבעיה טמונה כולה בי. אם כן, אני מודה לך על מה שכתבת, שכולנו באותה סירה למעשה, פחות או יותר ובערך כמובן. ופתאום נהיה לי ברור כמה התחושות האלה מתאימות בכלל לעולם המערבי, עם אהבתו למושגים כמו אוטונומיה וחירות. וזה בדיוק העניין, שלמערכת ערכים זו יש מחיר, הכולל ניכור שגולש לא אחת אל אפטיה אם לא התעלמות טוטאלית ועד כדי עיוורון מוחלט בדבר ייסורי הזולת.
תודה שוב,
אומי.
אגב אומי, קרה גם מקרה שישבתי ליד אישה בוכה שאיבדה את אחד מבניה בתאונת רכב בו נהרגו חמישה נערים בגין נהג שיכור. שתינו המתנו לסיום שעת חוג הכדורגל של בנינו הצעירים והיא ישבה לידי ובכתה וכנראה הרגישה צורך לדבר להסביר לשתף ולפרוק. גם זה קורה, וכך אני תמיד מרגישה פתוחה בלב למקרה שאישה בוכה תפנה אלי, אבל מלאת כוונה לשמור לה את המרחב ולהקשיב רק באופן שבו היא מעוניינת . וזה דווקא משהו מאוד ישראלי לדעתי שאישה בוכה תחליט לשבור את כללי הרחוב ולדבר. מבחינתי זה בסדר, אבל אצלי כמו אצלך זה לא כך. אולי כי אני מעדיפה לשתף בלי הדמעות ולדמוע בלי לשתף.
בדיוק! אבל ממש! 🙂
בעצם 🙁
🙂
🙁 וגם 🙂 כל התגובות נכונות!
:)))