פוסט ראש השנה תשע"ז

בנה של חברה טובה שלי הלך לעולמו. זה כנראה אחד החסרונות של לחיות עד גיל תשעים. היום הלכתי לנחם אותה, למרות שכלל לא היתה שבעה. גם עם אחות אימי היה זה כך. אף היא נפטרה בדיוק לפני ראש השנה ועם כניסת החג, באה השבעה על סיומה. בלוויה ביקש הרב לומר שמדובר במעשה חסד לילדי הנפטר אבל במציאות השבעה חסרה להם מאד. הוריי, לעומת זאת, גססו על פני שנים רבות, שניהם ביחד, ובסוף הם נפטרו, זה אחר זו, בהפרש של שנה וקצת, כך שכל אחת ואחד מהם קיבל שנת אבל שלמה משלהם. זה היה מעולה. לא קל אבל מעולה. לא, באמת, כי זה נותן לך זמן לעקל ושוב לעקל וזה מה שצריך. אני חושבת שחברתי עשתה בשכל שפתחה את הבית למנחמים למרות ביטול השבעה באופן רשמי. דווקא יכולתי לראות את היתרונות בשבוע כזאת של הכנסת מנחמים — שבעה אבל בלי כל מיני חומרות דתיות ומונהגות וכאלה. כשהייתי שם היום, בדיוק באו קומץ בני דודים מן הקיבוץ והלאה. אהבתי לשבת שם ולהקשיב להחלפת הסיפורים המשפחתיים. בין לבין, דיברנו על השאלה של העלאת זיכרונות אל הכתב. חברתי ביקשה לומר שכל אדם צריך לכתוב ספר זיכרונות (memoirs) ואחת מבנות הדודה אמרה שהיא לא טרחה לכתוב כי לדעתה לא היו לה חיים ראויים לכך. לא הסכמתי אתה. לא צריך לעבור את השואה על-מנת שיהיו לך סיפורים וחוויות משלך על-מנת שתספרם. אני עצמי נמצאת כעת בתקופה של הצפת זיכרונות. יכול להיות שזה בגלל יום זיכרון שהיה לנו. בבית הכנסת נוצר המון זמן ומקום לחלום ויצא לי לחשוב הרבה על הצורה המשתנה שלבש החג במשך שנותיי, מן הילדות והלאה. בדיוק לפני סיום הקיץ האחרון הלכנו כולנו לראות סרט. את הסרט העברנו לבן העשר שלנו לבחור. הוא התעניין בחדשי הקיץ באוריגמי ובמהלך הקיץ הלך וגבר אצלנו הרצון לראות את הסרט "קובו." אז הלכנו ביחד לראות "קובו." אני הלכתי בעיקר מתוך תחושת התחייבות אימהית אבל בסוף יצאתי מושכרת – היה מעולה. לא קל אבל מעולה. הסרט, שאכן מלא באוריגמי מוקסם וטבוע עמוק בתרבות היפנית בכלל, עוסק במוות והמסר שלו הוא שמה שגובר עליה הוא זיכרונות. האמת, אני מתביישת לומר, אבל עד היום אינני יודעת מדוע מכונה ראש השנה יום הזיכרון.