את הילדות, נראה לי, ניתן להגדיר כך: סדרה של החלטות לכאן ולכאן: לכאן – מה שהוריי עשו לי לעולם לא אעשה אני לילדיי בבוא היום, ולכאן – מה שהוריי עשו לי בוודאי שאעשה גם אני עבור ילדיי בבוא היום. וההורות מהי? אותה תקופה בה את נוכחת לדעת על איזה מן ההחלטות האלה הצלחת לשמור – לכאן ולכאן.

  בשישי בבוקר, בעודי מרחק לא קטן מן הבית, תפס אותי הגשם. מה זה גשם! סערה, רעמים, ברקים, ברד שרט אותי על פני, ואפילו מעיל לא היה לי. טוב שזה קורה מדי פעם, פגישה כזאת פנים-אל-פנים עם איתני הטבע, להזכירך בכמה את בעצם כלום.  

מחר יש לי מבחן, זאת אומרת, הסטודנטים שלי נבחנים עבורי. לא נעים לי מזה. בכלל אינני מסכימה עם השיטה הזאת. אני הייתי דורשת נוכחות בשיעורים עם הכנה מראש – קריאה וכו' – וזהו. ככה זה עובד באוקספורד עד כמה שאני מבינה. וככה לומדים לדעתי. השיטה כאן היא הפוכה לגמרי: לא צריך לבוא לשיעורים וכל מה שחשוב הוא הציון. אתם לא ...

    לאחרונה קראתי בעיתון שציפורים אורבאניות בנות ימנו למדו לחקות כל מיני קולות קידמה – צופרים, אמבולנסים, אזעקות של מכוניות וכן הלאה. הלא זה נהדר! לא, באמת, תראו איזו נקמה מתוחכמת מצדו של הטבע: אנחנו הצפנו את האווירה בכל מיני רעשים מזהמים, ואילו הציפורים החמודים האלה החזירו לנו מנה אחת אפיים – מצפצפים עלינו עם הקולות הכי מצמררים ומעצבנים ...

      "אני יודעת איך ה' ברא אותי," אמרה לי הילדה.  "נו" עודדתי אותה.  אז היא המשיכה: "שם קצת נזלת…."  אוי, חמודה, אני מזדהה, כמה אני מזדהה!      

  תמיד חשבתי שקשה לי עם מסיבות החנוכה האלה בגני הילדים כי אינני מספיק ישראלית. אולם היום גיליתי כי הקושי אצלי רק התחזק עם השנים. תמיד הנחתי שאני בוכה במסיבות האלה מתוך הזדהות עם הילד שלי שעומד שם קפוא באמצע. אולם היום ראיתי שאני בוכה גם מדמעות של ילד שאיננו שלי. תמיד הרגשתי שהבעיה העיקרית שלי היא שהבנים עם חרבים ...

דווקא בגילי המופלג גיליתי משהו שמשתפר ככל שהוא זקן יותר, יבש יותר ומקומט יותר – מרשמלו.

  חצי מההתמחות שלי בעריכת-דין עשיתי בפרקליטות מחוז פלילית ובפעם הראשונה שליוויתי את המאמנת שלי בתיק הוא נשא בשמו של אחד האחים אלפרון הוא הוא קרוב קרוב של אותו דמות-ידועה-בעולם-התחתון-הישראלי שנהרג ונקבר בימים אלה מעל ערימות של עיתונים ומסכים בכל הגדלים. כמה הופתעתי כשהנאשם הוכנס אל אולם בית המשפט: נוצר בי רושם חזק שכולם פתאום מנסים לזכות ממנו בקצת תשומת ...

  גמרתי בדעתי ללכת לקנות לי זוג משקפי שמש. ענקיות כאלה וכהות מאד. שיהיו לי במגירה ליום הנורא הזה (שיבוא עלינו בשעה טובה ונכונה). אני תוהה רק אם יהיה לי הכוח להסתתר מאחוריהן. צריכים הרבה כוח כדי להסתתר. אני מקווה שיהיה לי.  

              בשלב מסוים בנישואין שלנו החלטנו להתחיל לצאת. בנסיבות העניין (ילדים וכו") מה שיצא מזה היה דייט שבועי מול ד.וו.ד. מושאל בטלוויזיה הביתי. אז על מקום וזמן הסכמנו וגם בשאלה מה-לראות הגענו לקרקע משותפת ורק בסוף הסרט מתברר גדר המחלוקת האמיתית, כאשר הוא מיד עובר ל"תוספות" ואילו אני יוצאת בהפגנתיות מהחדר (ישר לצחצח שיניים) ...