אחת הבעיות הגדולות ביותר שיש לי עם הכתיבה היא עניין המיידיות, או אם נדייק, עניין חוסר-המיידיות. הפער בין הרגע שבו שיר או סיפור נוצר ונכתב לבין הרגע שבו 'הקורא' חווה אותו הוא עצום, שלא לדבר על הפער בין כל זה לבין הזמן שבו הסופר – אני – מקבל פידבק מאותו קורא. בעוד שאמנים כמו שחקנים או זמרים מופיעים מול קהל, ...

הפוסט של יודית שחר על המוזה עורר אצלי כל מיני מחשבות, כי זה באמת נושא שנוהגים לדחוק מתחת לספה, לטאטא או להכחיש. נאמנה עלי מאוד ההתנגדות לגישה הרומנטית של השירה, זו שגורסת שהמשורר זקוק אך ורק למוזה שתבוא ותטלטל אותו בעודו יושב על איזה עץ בגן (כפי שהמטייל בנפאל רק ממתין שעצמו יקפוץ עליו מעבר לפינה). אין ספק בעיני שמוזה ...

נניח שאת שומעת שיר ברדיו. ומשהו בו תופס אותך. אולי לא שמעת אותו קודם, אולי שמעת כבר כמה פעמים אבל רק עכשיו משהו במלים, במנגינה, בקול, עושה "קליק", מושך את תשומת הלב ממה שאת בדיוק עושה באותו רגע. וכשהשיר מסתיים את לא מוכנה לעבור לפרסומות, לקריין, לשיר אחר: את רוצה עוד פעם. ונניח שאתה קורא משהו. בין כל החדשות, הקשקושים, ...

בבלוג הספרותי המוצלח מאוד "ליבריסטאן" כתב דן על הסופרת אמלי נותומב (קטע שני מתוך שלושה בפוסט המקושר) ועל הסיטואציה מעוררת הקנאה שבה היא מתנהלת: עוסקת אך ורק בכתיבה, מוציאה ספר בשנה וזוכה למקדמות שמנות ולאחוזים ניכרים מהמכירות (הניכרות גם הן), מה שמאפשר לה להתפרנס באורח מוחלט מכתיבה בלבד. כפי שכתב דן, "להקדיש את חיי לכתיבת ספרים ולדעת מראש שהם גם ...

ריכארד וגנר נולד ב-1813 ומת ב-1883 – שנה אחרי עליית הבילויים ושש שנים לפני שהיטלר נולד. ב-1876, שבע שנים לפני מותו, ייסד וגנר בעיר הקטנה ביירוית שבבוואריה פסטיבל המוקדש ליצירותיו; אחרי מספר שנים החל הפסטיבל לפעול בקביעות, פעם בשנה, והפך למסורת. בשנות ה-30 נקשר הפסטיבל באורח מובהק למפלגה הנאצית. ויניפרד וגנר (אשת בנו של המלחין), שקיבלה את ניהול הפסטיבל ב-1930, ...

הערה: נדמה לי שכתבתי כבר בנושא הזה בבלוג השני, אבל גם עבר זמן וגם הקוראים כאן קצת שונים; עם הקבועים הסליחה. מטרתה של כל יצירה אמנותית היא להגיע לקהל. לתקשר אתו. כמו בבדיחה הידועה – על ההוא שמתפלל בדבקות לזכות בלוטו, ואלוהים אומר "הייתי נענה לתפילותיו, לו רק היה קונה כרטיס" – גם שיר נפלא, אם לא יישלח לכתב עת ...

עדה כתבה בתגובות לפוסט על החלק הנחמד בסופי הימים – הגלישה מתוך המציאות אל השינה. ובפוסט לפניו עסקתי בהיפוך האכזרי של הגלישה הזו – ההיקרעות מהשינה אל המציאות. לשניהם, אגב, יש פוטנציאל פואטי, בגלל שההישארות בקו התפר של המציאות מחדדת את ראיית-הפרטים שבאה יחד עם אי-ראיית התמונה השלמה, הגדולה. בגלל זה גם כותבים יומני חלומות. מה שכן, ההישארות בתוך המעברים ...

מאז שאני חי בגרמניה, ומתרגם ספרי טיולים, אני חושב הרבה על שפה. המילה "שפה" בעברית היא במקום מסוים המשך של הנטיייה בשפות רבות לקרוא למונח בשם שקשור לחלל הפה – באנגלית למשל tounge (שגם מיתרגם לעברית כ"לשון"). אבל יש בה משהו מעבר לזה. כי שפה היא גם גבול – כמו שפת הים או שפת המדרכה. והמשמעות הזו עוברת יפה ל"שפה" ...

כמו יעל, ובהשראת לי, גם אני מעלה כאן רשימה של עשרה ספרים "מכוננים" – מגדירי זהות, מזעזעים עולם, עוקרי הרים וטוחניהם זה בזה, מה שתרצו. וכמו הרשימה של יעל, גם שלי מסודרת פחות או יותר בסדר כרונולוגי. ראשון, ה-35 במאי של אריך קסטנר, אחד הספרים שקראתי הכי הרבה פעמים, כולל בערך ארבע פעמים לפני שהבנתי את הבדיחה החבויה בשמו. לאחרונה ...

לאורך סדרת המאמרים "איך כמעט היינו אוונגארד", שעסקה בהתנסויות שלי במסגרת קבוצתית ואישית בתוך קהילת השירה הישראלית, נשאלתי כמה פעמים – מהן ברצינות ומהן בלגלוג – מה לזה ולאוונגארד. תשובתי – שעשויה להיות מפתיעה – היא שאם אחת הקבוצות האלה היתה יוצאת החוצה (מוציאה כתב עת, אנתולוגיה, סדרת אירועים או משהו) הרי שהיה מגיע לה הכינוי "אוונגארד" בדיוק כמו לכל ...