מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
לאורך סדרת המאמרים "איך כמעט היינו אוונגארד", שעסקה בהתנסויות שלי במסגרת קבוצתית ואישית בתוך קהילת השירה הישראלית, נשאלתי כמה פעמים – מהן ברצינות ומהן בלגלוג – מה לזה ולאוונגארד. תשובתי – שעשויה להיות מפתיעה – היא שאם אחת הקבוצות האלה היתה יוצאת החוצה (מוציאה כתב עת, אנתולוגיה, סדרת אירועים או משהו) הרי שהיה מגיע לה הכינוי "אוונגארד" בדיוק כמו לכל הקבוצות המתהדרות בתואר הזה היום.
מכך אפשר להבין משהו נוסף, וכדי שלא יהיה נרמז בלבד אגיד אותו בפה מלא: אם למילה "אוונגארד" יש בכלל משמעות, הרי שאין ולא כלום בינה לבין הקבוצות הלוקחות לעצמן את הכינוי הזה בימינו. הדרך היחידה שבה קבוצות אלה יכולות להיקרא "אוונגארד" הוא אם נייחס את המילה הזו לכל קבוצת משוררים שהוותק שלה הוא פחות מ-X שנים (כש-X משתנה כרצוננו) ואז גם "קסת", "און" ו"אלף" הן אוונגארד באותה מידה.
כדי להבין למה אני טוען כך, צריך להבין מה אוונגארד הוא לא. אוונגארד, למשל הוא *לא* פרובוקציה. קבוצות אוונגארדיות עשויות לעשות פרובוקציה, או לפחות מעשים שנתפסים פרובוקטיביים בעיני הממסד האמנותי, אבל זה לא הופך כל מי שעושה פרובוקציה לאוונגארד. פרובוקציה היא דבר קל שבקלים לביצוע – ערבבו כמה טאבואים מקובלים (נניח נאצים, שוביניזם חזירי וסמלי המדינה) והרי לכם פרובוקציה שכולם יקפצו עליה כמו על שלל רב, ומיד תוכלו לומר שמצנזרים אתכם כי פוחדים מהאוונגארד. אין קל מזה. בתנועה אוונגארדית אמיתית, לעומת זאת, הפרובוקציה היא פועל יוצא של עבודה אמנותית ארוכה, שחלקים ממנה אינם פרובוקטיביים כלל (עוד נגיע לזה).
מה עוד? אוונגארד הוא גם *לא* מניפסט. נכון, לכמה תנועות אוונגארדיות היה גם מניפסט, איזו הצהרה שסיכמה את ה"אני מאמין" של התנועה החדשה; אבל זה לא אומר שכל מי שזורק מניפסט הוא אוונגארד. המילה "מניפסט" מקורה בשורש הלטיני manifestus שפירושו "בהיר, מובהר, נראה לעין"; המניפסט הוא הדרך להבהיר את המקומות החדשים שהתנועה האוונגרדית דורכת בהם. מניפסט מקושקש, שאין מאחוריו ולא כלום, אינו מבהיר דבר, אלא רק יוצר בלבול, מסכות ועשן (ו/או משרת את הפרובוקציה).
אז מה זה כן אוונגארד, ומי אוונגארדי? קצת מסובך להגדיר, מכיוון שזהו ציון שאינו נשאר במקום אלא משתנה כל הזמן, ואת תחולתו ניתן באמת לזהות רק במבט לאחור. זאת מכיוון ש"אוונגארד" הוא חיל החלוץ שהולך לפני המחנה, ולכן מזדקר לעין רק לאחר מעשה, כשמתברר שהמחנה הלך אחריו. בדיוק כמו מי ש"הקדים את זמנו", את האוונגארד קשה מאוד לזהות בזמן אמת, או לפחות להבדיל אותו מסתם "שוליים"; צריך לחכות ולראות לאן הלך "המחנה" שנים אחר-כך. במבט לאחור, למשל, המהלך של "הליקון" מלפני 18 שנה היה אוונגארדי: הוא בישר את חילופי הדורות בשירה העברית, פרץ את הדרך לסדנאות כתיבה ולבתי ספר לשירה, שינה את אופיים של ערבי השירה והפסטיבל בישראל ועוד.
בסצינה העכשווית, קשה לדעת מי הם החלוצים שעוד יובילו את המחנה ומי יעלמו בלי להשאיר עקבות; מה שברור, האוונגארד הוא לא בהכרח זה שצועק הכי חזק. אם בכלל אפשר לזהות אוונגארד בזמן אמת, הרי שניתן למוצאו אצל מי שבאמת מחפש דרכים חדשות, מנסה דרכי-ביטוי אחרות ומנסה לפתוח ארצות בתולין בתחום השירה. בקריטריון הזה, נדמה לי שבמיזם "השירה האינטרנטית" של תומר ליכטש, גם אם בעיני אינו מוצלח בינתיים, יש סממנים מובהקים של אוונגארד – במובן שהוא פותח לשירה עולמות חדשים ומקומות חדשים לשחק בהם. זו בעיני הגדרה נכונה ומדויקת יותר לאוונגארד; למרבה הצער (ואולי בעצם לא), היא מחייבת הרבה יותר השקעה ועבודה (דוגמה מצוינת היא ה"אוליפו" – אולפנא ליצירה פוטנציאלית), ולא רק לקשקש איזה מניפסט ולעשות כמה פרובוקציות בגרוש.
רוננצ"קו, ח"ח על ההשקעה ותחושת השליחות.
במבט לאחור חבל לי שמעבר לספינת האם שלנו (מרתף 10 המיתולוגי בחיפה) לא שילבנו ידיים. (אם כי זה לא מעט בגלל תכנית ההתנתקות שלי מ"סצנת השירה" לזמן מה). אבל לא הייתי מודע לכל הפעילות שלך באלף, און וקסת. והתרשמתי.
ד"ש לאסנת.
אכן היו לנו ימים טובים במרתף…
ואגב, שמך עלה מספר פעמים כמועמד לצירוף ל"קסת" ול"און", אבל אותו ניתוק מהסצינה שהכרזת עליו גרם לי לוותר על הרעיון. אם אתה זוכר, בסוף הקמנו קבוצת-עריכה לא מוגדרת, שנפגשה ועבדה יחד אבל לא הצהירו הצהרות והכתיבו יומרות.
רונן, קודם כל תודה על הסאגה בהמשכים. אינפורמציה מעניינת ומעוררת מחשבה.
ובאשר לאבנגארד – זה מינוח הלקוח מזמנים אחרים, מאתוס מודרניסטי. עכשיו, בעיקרון, אבנגרד אינו אפשרי (לא רק בארץ). אפשר ליצור שירה חדשה ומעניינת, אבל כאשר האתוס של חידוש פרוגרסיבי באמנות נעלם או הפך לפארסה,למונח "אבנגארד" אין כבר הקשר תרבותי אמיתי ולכן אין משמעות. אין מרכז (לא במובן הפוליטי-ספרותי הכוחני – "מרכזים" כאלו יהיו כל עוד יהיו בתי קפה ומלגות ליוצרים – אלא במובן תרבותי אמיתי, של ערכים ונורמות אסתטיות המקובלות על האליטה).
זה כמובן אינו אומר שאי אפשר (ושלא צריך) לכתוב שירה שונה, מרתקת, מחדשת – אבל "אבנגארד" יכול להתקיים רק בתרבות שיכולה להתייחס אליו: לשנוא אותו, לאהוב אותו, להזדעזע ממנו, ובעיקר לפחד ממנו. ומי בכלל יכול לחשוב ברצינות על פחד או זעזוע משירה?
מעניין. תודה.
במידה רבה אני מסכים אתך, ונדמה שאתה לוקח את זה פשוט צעד אחד קדימה: אני כותב שצריך לעשות הרבה מאוד כדי להיות אוונגארד בימינו, ואתה אומר שזה ממש בלתי אפשרי.
יודית כתבה:
"ואגב, לגבי הפוסטים האחרונים בנושא אוונגרד, קראתי באיחור, ואיכשהו לא שכנעת אתו בסידרה הזאת.
א. לא הבנתי מה בין הקמת קבוצת שירה, לבין אוונגרד.
ישנן הרבה קבוצות שירה שקמות, וזה נחמד מאוד, אבל מדוע הקבוצה שלכם היתה כמעט אוונגרד. איך היא כמעט נגעה באוונגרד.
בזה לא טפלת, ולפיכך ההגדרה בכותרת לא קנתה אותי.
שנית, הסיכום שלך כאילו אין אוונגרד בשירה גם לא שיכנע אותי, אולי כן יש? זה שאתה לא הצלחת לייצר אוונגרד שירי שה לא אומר שאף אחד לא יצליח.
ולגבי תומר ליכטש, הוא לא מזיז לי את הצ"ופציק של הפרוטזה. חוסר משמעות הוא חוסר משמעות. ברגע שתהיה לו משמעות הוא יהה ראוי לציון כלשהו, מבחינתי. נראה אותו משיג משמעות מחוסר משמעות. צריך להיות גאוני בשביל זה.
ונדמה לי שהוצאת "בבל" הוציאה ספר כזה, חדשני בזמנו, "טיפוגארה", שגם עוסק בצירופים של מילים ללא פשר, ואני שואלת בשביל מה? אין מספיק ילדים קטנים שמשחקים בקקה ופיפי? אני רוצה משמעות."
תגובתי:
אני לא רוצה לחזור על עצמי ולכן אענה בקצרה.
הכותרת, כפי שכבר כתבתי, היא אירונית – אני לא חושב שהקבוצות שהקמתי היו אוונגארד או כמעט אוונגארד, אלא רק שהיה חסר להם מעט מאוד להיות אחת מהקבוצות החדשות והצעירות בזירת השיר העברית (יש הרבה כאלה; יחזקאל רחמים אסף רשימה שלהן בבלוגו). אלא שלאחרונה נפוצה אופנה של קבוצות צעירות מעין אלה לקרוא לעצמן (או שמישהו בשדה הקיים קורא להן) "אוונגארד", "פורצי דרך", "משהו חדש בשירה הישראלית" – רק מעצם קיומן כקבוצה חדשה וצעירה. לטעמי, צריך הרבה יותר מזה כדי להיות מזוהה כאוונגארד או כחדשן (זהר הולך רחוק יותר ואומר שבעולם של היום זה בעצם בלתי אפשרי), ולכך לא מספיקות פרובוקציות ומניפסטים. יתר על כן, ייחוס המילה "אוונגארד" לעצמך או לקבוצה הפועלת שנה וחצי הוא טענה די מגוחכת, בהתחשב במשמעות של המילה כ"חלוץ שהולך לפני המחנה"; כדי שהזיהוי הזה יהיה נכון, צריך שהמחנה ילך אחרי החלוץ, ואת זה אפשר לראות רק ברטרוספקטיבה.
בניגוד לזהר, אני לא טוען שאי אפשר לייצר אוונגארד בשירה של היום; אבל לצורך כך נדרש לפתוח דלת לעולם שירי שאיש לא ביקר בו עדיין, ולמפות אותו ביסודיות – משהו שאף אחת מהקבוצות הקיימות בשטח לא מתקרבת אליו.
לגבי ליכטש – זה דיון אחר לגמרי, וגם אני לא ממש אוהב את השירה שלו; אבל אני לא לגמרי מבין את העמדה שלך כלפיו. אני לא חושב שהטקסטים של ליכטש בנויים על "חוסר משמעות" (כמו, נניח, דאדאיזם); ואין בעיני שום קשר הדוק בין חוסר משמעות דווקא לבין פתיחת עולמות חדשים לשירה – עולמות חדשים כאלה יכולים גם להיות רוויים במשמעות.
אני לא מסכים. האם הדאדא לא יצרו פרובוקוציה לשם פרובוקציה או לשם קעקוע הממסד? הרי המטרה לא היתה ליצור אמנות ארוכת טווח.
אני מסכים עם טענה הקובעת כי אוונגרד אינו קשור לאמנות אלא להקשר היסטורי, כלומר כיום יש יצירות שפעם נחשבו אוונגרדיות וכיום הן חלק מהממסד מתחפשות לאוונגרד.
פרובוקוציה מקורית בהחלא יכולה להיות אוונגרד.