איך כמעט היינו אוונגארד (5 ואחרון)

בפרק הקודם: קבוצת "און" שואפת לכבוש את השירה העברית בתנופה אדירה.

שנה אחרי שהקמנו את "און", היה ברור שהגיע הזמן לצאת החוצה. ההחלטה לעשות זאת בערב שירה (ולא בכתב-עת או באנתולוגיה) נראתה טבעית על רקע מבול כתבי-העת שהחלו לצאת בשלב זה, ובגלל שהכוחות היצירתיים בקבוצה כללו באותה נקודהמוזיקאי ולפחות שתי משוררות עם רקע בתיאטרון. מאותה סיבה, ובהתאם לכותרת הישנה של "קבוצת אמנים רב תחומית", תכננו ערב שיהיה קצת שונה מהמקובל, כזה שלא יהיה בנוי מ"אנשים קמים, הולכים למיקרופון, קוראים, חוזרים", אלא ייצור אינטרקציה דינמית ומתוכננת לכל אורכו. הפנטזיה היתה ליצור אירוע תיאטרלי, כמעט מופע קברט, שבו כל שיר יוביל באופן טבעי לבא אחריו וייווצר סיפור של ממש. אני דחפתי להפקת הערב מוקדם ככל האפשר, כי בשלב זה כבר ידעתי על המעבר המתוכנן שלנו לגרמניה ורציתי לסיים את הרפתקת "און" שלי במשהו קונקרטי; אבל גם רוב החברים האחרים חשו שאנחנו בשלים לצאת קדימה.
בשלב הראשון נזקקנו לנושא שסביבו ייערך הערב, מעין ציר מרכזי שיעבור בין השירים כחוט השני ויספק בסיס למופע. אחרי כמה התחבטויות וישיבות הלכנו על נושא מדליק, שמחבר את השירה המודרנית עם יסודותיה הקדומים – פולחן. כדי לאפשר לכולם להשתתף הרחבנו את גבולות התחום, וכללנו כל מיני שירי פולחן ודת מכל הכיוונים; מצד שני, כדי לשמור על ערב קומפקטי ומעניין, הגבלנו את עצמנו לשני שירים בלבד לכל משתתף.  בחירת השירים היתה תהליך ארוך ומורכב, אבל דווקא אותה עברנו בשלום. הבעיות החלו כשניגשנו לבניית הערב.
הבעיה לא היתה מחסור בכישרון: הקונספט היה ברור ולכולם היו רעיונות מצוינים. כמעט לכל שיר בנינו מסגרת תיאטרלית או מוזיקלית שבתוכה יבוצע, ובחלק מהמקרים שולבו חברים מהקבוצה כניצבים בסצינות שבהם קראו חבריהם. לצורך העניין גם בחרנו במאית מתוך הקבוצה, שהחלה לעבוד אתנו על כל קטע בנפרד ולתכנן גם איך ייקשרו זה לזה. אבל כאן שוב הופיע אותו אגוז אינדיבידואליסטי: חלק מהחברים לא הרגישו בנוח עם הבימוי, אחרים לא הצליחו להשקיע מספיק בחזרות, ואחרים העירו שאנחנו אמורים להיות קבוצת משוררים אבל כבר הרבה זמן לא עבדנו על שירים. ניסינו לעשות "מפגש מנוחה" לעריכה של שירים חדשים בתוך תקופת החזרות, אבל זה לא הספיק. הסכסוכים הלכו והתחדדו, כולל ויכוח על מידת האוונגרדיות של הערב ועד כמה עלינו לעשות מאמץ לעשות דברים ייחודיים, יוצאי דופן ו"מהפכניים" – או מצד שני, להסתפק "בקטן". בנקודה הזו גם התחלתי להשקיע הרבה בהכנות למעבר ובעבודה על ספר השירים שלי, ולא הייתי פנוי לדחוף את הקבוצה קדימה. כל הדברים האלה יחד הביאו  – אני לא בדיוק זוכר איך ומתי –  להחלטה להוריד את הערב מעל הפרק ולחזור לעבוד על עריכה.
הוויתור על הערב הוביל לזעזועים נוספים בקבוצה, וכשעזבתי אותה בקיץ חששתי שגם היא תתפרק. אלא שהתבדיתי; "און" ספגה חברים חדשים, איבדה כמה מהישנים, קלטה כמה מפליטי "קסת" לשעבר ובשלב מסוים השילה גם את השם (שאיש לא אהב ממילא) והפכה לקבוצה בשם "אלף", שלמיטב הבנתי אפילו הצליחה לממש את החלום ולצאת בערב שירה משלהם לפני מספר חודשים. אני מצדי עברתי לאינטרנט והפכתי לבלוגר דו-ראשי, ונדמה לי שזה מספק את השאיפה שלי להיות "על המפה" – אולי לא אוונגארד, אבל בהחלט עצמאי וקולני.