מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
נניח שאת שומעת שיר ברדיו. ומשהו בו תופס אותך. אולי לא שמעת אותו קודם, אולי שמעת כבר כמה פעמים אבל רק עכשיו משהו במלים, במנגינה, בקול, עושה "קליק", מושך את תשומת הלב ממה שאת בדיוק עושה באותו רגע. וכשהשיר מסתיים את לא מוכנה לעבור לפרסומות, לקריין, לשיר אחר: את רוצה עוד פעם.
ונניח שאתה קורא משהו. בין כל החדשות, הקשקושים, הדעות הנדושות, הפרסומות, החצי-פרסומות וההודעות לציבור, אתה נתקל – באינטרנט, בעיתון, בספר – בטקסט ששולק לך את הנשמה לרגע מתוך הגוף, ומסרב להחזיר. ואתה לא רוצה בעצם לעבור לפסקה הבאה, ללחוץ על הלינק, להעביר עמוד: אתה רוצה עוד פעם.
פעם, בתל אביב, לקחתי סרט מהאוזן השלישית. הייתי לבד בבית. שמתי את הסרט ב-DVD וצפיתי בו עד סופו. כשהוא נגמר, רציתי להתקשר לכל העולם ולספר לו איזה סרט מדהים ראיתי. אבל זה היה יוצר רעש, והרעש הזה היה זר לחוויה של הסרט. אז עברתי לתפריט הראשי, לחצתי "נגן סרט", וראיתי אותו עוד פעם.
קלאסיקה מוגדרת כמה ששרד שנים רבות, שנשאר טרי גם אחרי דורות רבים. אבל בעידן אלפי הגירויים, כשדברים מתיישנים במהירות, דרישה מספקת מיצירת אמנות היא לעצור את המרוץ המטורף אחרי החדש ולתבוע מהקורא/צופה/שמוע "לבזבז" עליה עוד פיסת זמן – אחת, לא יותר – כדי לחוות אותה עוד פעם. עוד פעם אחת.
מצוין ונכון, רונן. זה מה שקרה לי כשקראתי את לוליטה.
אכן, גם את לוליטה קראתי פעמיים ברצף. ועוד כמה פעמים אח"כ, עד שעשיתי טעות והשאלתי את הספר למישהי, ומאז אין לי עותק.
ברור שתמיד רוצים עוד מהטוב.לדעתי, כל הסתם שבחיים שמציף אותנו נועד בדיוק לשם כך, שכשנראה משהו טוב נדע לזהות ונרצה עוד. אני בעד לשתות מהאגם הזה לרוויה, ולא לדאוג, כי יש מספיק סתם שיבוא אחריו לעשות את העבודה עד נקודת האור הבאה. וזה לא רק בסרט או בספר או בשיר, חושבת שזה בכל דבר טוב בחיים וגם שטוב שכך.
אז למה שכתבת יכולה להגיד: "עוד פעם" כמו שאומרות מחיאות הכפיים של קהל נהנה…"תודה ואם אפשר אז שוב".
זה נראה לפעמים ילדותי, ההתעקשות לשמוע שוב אותו שיר. אבל בעצם זה חלק מהפונקציה של האמנות, לגרום לנו לעצור ולחשוב על זה שוב.
כמה שאני מכיר את ההרגשה, רונן. גם את אלם המלים.
זה מעין פרדוקס, בעצם: היצירה המרעישה ביותר לא תזכה דווקא למחיאות כפיים (שהן מין תגובה אוטומטית, ודאי בהופעות ובקונצרטים) אלא לדממה דקה.
נכון. הרצון לעוד הוא מן סוג של מחיאת כפיים אילמת , מחיאות הכפיים בקונצרט הן מן סוג של תקשורת עם המבצעים ורק במטוסים כשהמטוס נוחת אלו מחיאות כפיים שאומרות לטייס כמה נפלא ודי מספיק תן לצאת מכאן.
:0)
שאפו רונן, איך הצלחת להעביר במלים את מה שנראה לי בלתי אפשרי, ( עשיתי כמה נסיונות להעביר את התחושה הזו בשיר ולא צלח)אצלי דומה, רק מלווה בסוף בניצנוצי דמעות שחושפות החוצה שהיה משהו שישאר ביני לביני לעולם, וצער שבקריאה שניה זה לא יהיה אותו דבר,
אולי במוסיקה זה קורה, שוב לאחר תקופה, שכאילו שכחת, ואז הכל מהתחלה.
ואחרי ה"עוד פעם" יש כמובן "עוד פעם", ועוד אחת, וכן הלאה, וכך אולי באמת מגיעים גם למה ששורד שנים רבות, כפי שהיה מקובל לצַפות בימים עברו.
וכמובן, כל מה שיעצור "את המירוץ המטורף אחרי החדש" – אני בעדו.
לי זה קרה עם "צילה של הרוח" – ספר שלא רציתי שיגמר. ועם "רוקי".. כן כן "מופע קולנוע האימים של רוקי". הייתי בת 14 וחצי היה חורף קר מאד וגשום. מרוב דוחק בקופה בקולנוע כוכב ברמה"ש מישהי התעלפה. וכשזה התחיל לא הבנתי מה קורה אבל הרגשתי את האדרנלין של המין והסטיה והקבלה כמובן מאילו של אלו. ומשהו אחר התחיל לזרום לי בוורידים.. היום אני כבר בשליטה – היום אני מודה _שלום שמי ענבל ואני מכורה "למופע של רוקי"
(ולשוקולד)
לא הבנתי איזה סרט זה היה ?
כמה יפה תיארת את החוויה היפה בפני עצמה הזאת.
(איזה סרט?)
רונן, מסקרן איזה סרט זה היה…
לידיעת המתעניינים: הסרט היה "דוני דארקו". והוא בהחלט מומלץ
מזדהה עם ההרגשה. הולכת לגגל על הסרט הזה. מעניין שלא שמעתי עליו…
מצאתי. אני בשוק שעדיין לא ראיתי אותו. ןגם מתה על ג"ייק גילנהול.
גם אני ראיתי את דוני דארקו ואז ראיתי אותו שוב!
פיסת זמן… דרישה לא קטנה. אולי נכתוב לחופרים ברשת של המאה ה- 30… אולי לחקירה עצמית… לאהובנו… הרי שום דבר לא הולך לאיבוד בעצם. שמע, הוכח שמילה כתובה שורדת יותר מכל הישרדות אחרת.
שורדת, אבל מי בא לבקר אותה? האם לשרוד בכלא אלקטרוני, בכמוסת זמן ריקה, נקרא לשרוד?