מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
יותר משנתיים אני גר כאן. כאן, בעיר בינונית על גבול צרפת-גרמניה. או אחרת: כאן, באירופה.
ההבדלים מהחיים בישראל ברורים, ומתבטאים בסדרה של יתרונות וחסרונות מעשיים, שמקזזים בדרך כלל זה את זה. המעבר הוא לא חלום שהתגשם, ולא סיוט מריר: אירופה היא לא גן עדן של שלווה ואנשים נחמדים (כמו בפנטזיה) ולא קן צרעות של אנטישמים (כמו בכל מיני אזהרות שקיבלנו). חיים כמו שחיים. שום דבר מיוחד.ולא על כך אני רוצה לכתוב.
אלא על דבר אחר, והוא ההשפעה של המעבר עלי ככותב – מי שמתעסק ללא הרף בשפה ובמלים. מהבחינה הזו, יש קושי עצום, ולצדו כמה יתרונות מעניינים. או להיפך.
בדורות הקודמים, סופרים שהיגרו מארצם חוו תמיד משבר קשה. השפה שעליה גדלו, שבה שלטו, שאת כל רבדיה הכירו, היתה בלתי רלוונטית לקהל בארץ היעד; והשפה הישנה, זו שבה הם מתבטאים בחופשיות, הפכה לגטו מצומצם שאין לו קהל במקום שבו הם חיים, ומסוגל לקשר אותם רק לחייהם הקודמים, לארץ הישנה. בין אם היגרו מרצון או גלו במכוון, רובם התקשו מאוד להפוך את השפה החדשה לכלי אמנותי (מעטים הצליחו, אבל אין בכך כדי להמעיט מהקושי).
את הקושי הזה אני חווה בקביעות. שלוש שנים בארה"ב בגיל תיכון, בערך בתקופה שבה התחלתי לכתוב, הפכו את האנגלית לשפה שנייה של ממש עבורי – שפה שבה אני יכול להתבטא במדויק ואפילו לכתוב (יש כמה טקסטים שהעדפתי בהם את האנגלית על העברית). אבל כאן לא מדברים אנגלית כמעט ולא יוצרים באנגלית. וככל שאני לומד יותר את השפה המקומית, ומצליח לנהל בה שיחות חברתיות ואפילו לתפעל את הבירוקרטיה (משימה קשה להפליא) אני מגלה את העושר הרב שלה, עושר שנובע ממאות שנים של התפתחות, ויודע בוודאות שלעולם לא אשלוט בה מספיק כדי ליצור.
למזלי, הדילמה קשה פחות מזו שעמדה בפני מהגרים בעבר. רשת האינטרנט האינטרנט מאפשרת לי לעשות את הבלתי אפשרי, ולהמשיך להיות חלק בלתי-נפרד מהספרות העברית גם כשאני רחוק. אני מתקשר בעברית באופן יומיומי, יוצר בעברית, מגיב ליצירות בעברית, נחשף לחדשות מהארץ, מעורב.
מצד שני, אין ספק שהחיבור האינטרנטי לעברית, לצד העובדה שהעבודה שלי (תרגום) מתבצעת על צג המחשב ובשפות עברית ואנגלית, מקטין משמעותית את החיכוך שלי עם השפה החדשה, ומצמצם עוד יותר את הסיכוי שאלמד בה, אשלוט בה וארגיש בה נוח. אני לא הופך את ה"כאן" לבית, אלא יוצר מעין מובלעת של עברית בתוך הים הגרמני. נדמה שמה שמקל על הקושי גם מנציח אותו; החיבור התמידי לשפת האם מקשה עלי להרגיש בנוח בשפה חדשה.
לצד הקושי, כפי שכתבתי, מתחבאים כמה יתרונות מעניינים. אחד מהם הוא הרחבה משמעותית של האופק הבלשני. יחד עם העברית, האנגלית והספרדית שלמדתי באוניברסיטה, יש כבר ארבע שפות שאני מבין בהן לא מעט; ומאחר שיש בסביבה גם צרפתית, ואשתי למדה איטלקית, פתאום יש לי בסיס להשוואה די רחבה של מלים ושל מבנים תחביריים בחמש-שש שפות – וזה מוביל להרבה תגליות מפתיעות ולכל מיני מסעות מרתקים בעולם הסימבולי, המחבר מלים למשמעותן.
יתרון נוסף הוא העניין שהתחלתי לגלות בתרגום – הן מתוך עבודתי בתרגום מדריכי טיולים, והן מתוך המגע עם שפות חדשות. אני אולי לא אהיה מסוגל לכתוב גרמנית או לתרגם במדויק לגרמנית, אבל נפתחה לי האפשרות (עם מילון טוב, סבלנות וחברים) לתרגם מגרמנית לעברית (כפי שעשיתי כבר בבלוג זה ואני מתכוון להמשיך), וללמוד מתוך עשייה עוד הרבה על שפות, על תרגום ועל תקשורת.
וגם בניתוק יש יתרונות. המובלעת ה"לא-מקושרת" שיצרתי כאן – אי שבו קיימים בערך רק אני, אשתי והמחשב – התבטאה ומתבטאת בטקסטים אחרים, שונים מכפי שכתבתי בתל אביב. והמבט מבחוץ על הארץ – במהלך הביקורים שלי שם – היתרגם לטקסטים שאחרת אולי לא היו באים לעולם. כי למרות שהמקום בו אני גר עכשיו עדיין לא הפך ל"כאן", ישראל היא כבר במידת מה "שם".
מותר לשאול איפה אתה בדיוק? שוארצולד? סארבריקן? ריינלנד?
בהתחלה חשבתי שאתה באלזס אבל אני מבינה שלא.
הייתי באלזס חורף אחד. הייתי כל הזמן כחולה מקור, כמו היערות המושלגים, וכל הזמן הסתכלתי על היער השחור, אבל לא נסעתי לשם.
וסליחה אם אתה מעדיף שלא לומר.
ודאי שמותר לשאול ואני לא מסתיר: אנחנו בזארברוקן, בארץ הסאר, על גבול צרפת-גרמניה. לא ציינתי זאת במפורש בפוסט כי ניסיתי לדבר על משהו יותר כללי, ולא רציתי שהפרטים יאפילו על האמירה הכללית.
(והחורף כאן באמת לא קל).
לי תמיד מאד משנה איפה בדיוק, אם אני יכולה להתחבר לנוף, למקום, לקצב. זה לא חייב להיות המקום במובן הגדול של המלה, לפעמים זה איזה נחל קטן או גן שאני אוהבת לשבת שם. כשהייתי צריכה לחיות בחו"ל תמיד השתדלתי למצוא איזו פינה שאני ארגיש שזה "המקום שלי", וגם כשאני חוזרת לערים שחייתי בהן אני מחפשת שוב את "המקומות שלי", ובעצם גם בישראל יש "המקומות שלי" והמקומות שאני מרגישה בהם זרה, אבל בכל זאת זה סוג אחר של זרות, במיוחד בשביל אנשים כמונו, שגרים בשפה.
אני מסכים אתך מאוד: גם אם אני ממש לא יכול לומר שאני מרגיש בבית ב"גרמניה" או ב"אירופה", אני בהחלט מזהה כבית את הסביבה הקרובה שבה התמקמנו – הנהר המקומי, היער המקומי, הכנסייה המקומית וצלצולי פעמוניה.
רונן, זהו בעצם מצב נהדר, שאתה עצמך מתחיל לעמוד גם על יתרונותיו. בין "כאן" ל"שם" יש יותר מקום פנוי לאני, והמבט החצי מעורב חצי אנתרופולוגי ניחן כמובן בסקרנות מיוחדת במינה.
"נהדר" זו לא שם התואר הראשון שהייתי מצמיד למצב הזה, לבטח בזמן שבו כתבתי את הפוסט. אבל אני יכול להבין את זה; מנקודת המבט החיצונית, הבדידות והניתוק הם הזדמנות למשהו גדול להתפתח.
אתה צודק, רונן. דיברתי מתוך התנסותי שלי, אבל כל אחד בוודאי חווה אחרת את המצבים השונים האלה. אז חזור הביתה – מתגעגעים.
רונן אולי אצלי, מדרך הטבע, יהיו היבטים אחרים – גם רבי נחמן מברסלב יצר באיזה אי פנימי את ההתבוננות שלו. זו היצירתית ספרותית והשכבות שתחתיה, בדימויים הקשורים לנפש האדם, לבן המלך ששכח שהוא בן מלך […] וכד"
הוא לימד שאפשר להיות בתוך המון אדם ולא לאבד את האני – כי מתחת לעפעפיים העצומות אפשר להיות אתה גם תחת משטר עריץ ומדכא.
בשביל זה וזה נראה יותר עמוק מאשר להעניק זהות על ידי ניתוק גיאוגראפי… [אמיר קורא לזה "שם" ו"כאן"
אותי יסקרן מה תגלה באדם שמצוי שם, באירופאים שיש לי רתיעה מהם בגלל אותה תרבות שאפשרה רצח המוני. דוקא משום שאני מתרגש ביותר מ- מונטוורדי, מנבוקוב ומהשלכת אדומת העלים שביערות בקרבת פריס
בררו שהניתוק אפשרי גם בתוך המון אדם, בתוך שפתך, בתוך עמך. אבל כאן – מעצם הסיטואציה – הניתוק כמו נכפה מבחוץ, הוא הנחת היסוד, הוא הבסיס שקשה להימלט ממנו (אבל אפשר).
לגבי האירופים – עד כמה שהיכרתי, הם בני אדם ככל בני האדם. מעט קרירים יותר, אולי, ואני לא בטוח שאני יכול ליצור איתם קשרים רבי-עוצמה כמו עם החברים האמיתיים שלי בארץ – בין השאר בעיקר בגלל מחסום השפה – אבל לא מצאתי בהם רמז לאותו רוע שהזכרת.
מרתק.
תודה. בהזדמנות זו אפשר לציין שההראה לפוסט באה בין השאר מ"חלומות בולגריה" שלך.
אני אגיב רק לעניין הלשוני, כי על השאר כבר דיברנו בהרחבה בבלוג השני – אבל אני באמת חושבת ששפה היא אחת הבעיות המרכזיות של מעבר לארץ אחרת. היא מרכיב מאד מהותי באישיות ובתהליכי החשיבה של בני אדם, ובתרבות של עמים. למרות שאני למדתי ויודעת לא מעט שפות, ונהנית מאד מהעיסוק בהן, אני לא יכולה לתאר לעצמי שאוכל לתפקד באופן קבוע ושלם ממש בשפה שאיננה עברית (שתישאר לעולם ועד השפה שאני יודעת הכי טוב).
הידע המעמיק הזה בשפה חשוב גם כדי להסתדר היטב בחיי היום יום, אבל יותר מזה – כדי להיות מסוגל להביע את המחשבות בצורה המדוייקת ביותר (גם בתחום היצירתי וגם המקצועי), להבין את הניואנסים הדקים ביותר של התרבות, וגם (לא פחות חשוב בעיני) של ההומור.
אחרי שהייה של עשרות שנים אפשר להגיע לזה – אבל זה לא הולך מהר, ולא בקלות.
אני מסכים.
זה מתחבר לכך שאני לא חושב שבינתיים אני יכול למצוא חברי אמת כאן: לחברות אמת אני חייב ליצור שפה משותפת עם אדם ברמת הניואנסים, וזה בלתי אפשרי עבורי בגרמנית (ובעייתי באנגלית, כי היא לא שפת האם שלהם).
היי רונן
זה באמת נהיה כאן ושם, מצריך הגדרות, הזמן הוא שחקן רציני בחיים שלנו.
ימים יגידו על ההשפעות
סוד
להתראות טובה
אני לא בטוח שלגמרי הבנתי אותך, טובה, ואני חושב שיש בזה יותר מרק הגדרות – איזו אמירה אמיתית.
היי רונן
אמיתי, אין אמיתי מזה, הזמן מרגיש את השינוי, מעמיק אותו, ההגדרות יעזרו לך לחזור לשם.
ניראה לי להיות במקום חדש מעורר המון מחשבות על מי זה אתה…. אני ניזכרת שבפעם השניה שהייתי באלת, לא הרגשתי זרה, הצטערתי, הזרות עוררה בי רגשות אחרם
להתראות טובה
אני לא מקנאה בך, רונן ,לא יכולה לראות את עצמי רחוקה מהמולדת שלי אפילו לשנה, זה נשמע פרובינציאלי משהו, אבל בשבילי לגור בתוך שפה זה לגור בתבנית נוף המולדת שלי, זה בא באריזה אחת ,אם הייתי גרה בניכר הייתי בוודאי חולת געגועים