מיידיות, בלוגים וקהל (1)

אחת הבעיות הגדולות ביותר שיש לי עם הכתיבה היא עניין המיידיות, או אם נדייק, עניין חוסר-המיידיות. הפער בין הרגע שבו שיר או סיפור נוצר ונכתב לבין הרגע שבו 'הקורא' חווה אותו הוא עצום, שלא לדבר על הפער בין כל זה לבין הזמן שבו הסופר – אני – מקבל פידבק מאותו קורא. בעוד שאמנים כמו שחקנים או זמרים מופיעים מול קהל, והקהל מגיב בזמן אמיתי לעשייה האמנותית שלהם – בישיבה מרותקת, בקריאות בוז או במחיאות כפיים – הרי שמעגל הפידבק בכתיבה מטורף באורכו. יש, למשל, שיר שכתבתי בתחילת 1991 תחת השם 'הצצה'; ב-1995 איחדתי אותו עם כמה שירים קצרים נוספים למחזור בשם 'כמו'; ב-1997 ערכתי את המחזור הנ"ל בכיתת השירה של הליקון, החלפתי את שמו ל'מחזור הדם' ואת שם הפרקון ל'בלש'. השיר התפרסם בחוברת של כיתת השירה, אבל בשל אי-הבנה לא היתה זו הגרסה הסופית; אותה פרסמתי מאוחר יותר באינטרנט, בכתב העת 'דג אנונימי?'. ורק ב-2007, כשיצא ספרי 'סימני נשיכה', הופיעה בדפות הגרסה הסופית של השיר.
16 שנה הן באמת זמן רב במיוחד, אבל גם שירים שעברו פחות גילגולים מכסים מעגל של לפחות שנה-שנתיים בין ניצוץ הכתיבה הראשונה לזמן שבו הקהל הרחב מקבל את היצירה. וגם אז, כש-X קורא בספר שלי בחדרו השליו, אני לא שם, ואין לו כמעט שום דרך להעביר אלי את הפידבק הראשוני הזה שאמן-מופיע מקבל על הבמה.
צריך, כמובן, לציין את הצד השני, כלומר את העובדה שבכתיבה יכולת היצירה היא אוניברסלית – בכל מקום שיש עט ונייר/דף ועיפרון/מחשב אני יכול ליצור, בעוד ששחקנים צריכים למצוא הפקה שלמה וזמרים צריכים מלווים, אולם וכו'. חוסר המיידיות היא המחיר המשולם על האוניברסליות הזו. אבל אישית, הפער הזה תמיד הפריע לי: אמנם בחרתי בכתיבה כתחום האמנותי שלי, אבל השתוקקתי, רציתי, קיוויתי וייחלתי למיידיות הזו של אמן-קהל. זו הסיבה שבמשך שנים עשיתי מאמצים להפוך את יצירותיי הכתובות למשהו שבאמצעותו אנהל דיאלוג ישיר ומיידי עם קהל. עסקתי בתיאטרון-שירה (הפיכת טקסטים שיריים לתיאטרליים), הפקתי והנחיתי ערבי שירה ופסטיבלים, הנחיתי סדנאות (פידבק מיידי מהמשתתפים) וכו'. לבסוף, לפני כשנתיים, מצאתי את הכלי שבאמת הופך את הכתיבה לאמנות עם אינטרקציה מיידית – הבלוג.
אז נכון, תגובה בבלוג אינה מיידית כמו מחיאות כפיים בסוף שיר, אינה בזמן אמיתי, אינה אפילו בהפרש של דקות. אבל היא מיידית ומהירה הרבה יותר מכל מסלול-פרסום שהוא, ובניגוד לתיאטרון או לזמרה – לא מאבדת את האוניברסליות של הכתיבה. אפזר לטעון שהקהל בבלוג הוא קהל קטן, מצומצם, כמעט קאמרי – אבל מצד שני, כמה כבר קהל יש באמת לשירה בעברית? האם באמת נחשפים יותר קוראים לשירים שלי מקניית הספר, שהיה על המדפים שבוע וחצי, או מקריאת הבלוג, שיש לו מאות צפיות בכל פוסט? בפנטזיות שלי אני אמנם מופיע מול קהל גדול ומיידי – למשל בקונצרט רוק במדיסון סקוור גארדן – אבל אלה פנטזיות, ובמציאות נדמה לי שעדיף קהל קטן על שתיקה רועמת בהמתנה לגדול יותר.
גודל הקהל, אם כך, אינו הבעיה בבלוג כערוץ פרסום לכתיבה. הבעיה היא אחרת, והיא נובעת דווקא מהמיידיות הזו. שכן האמנות היא אמנם במהותה תקשורת, ובלי לדבר לקהל אפשר פשוט לשבת בבית ולמלמל; אבל – מצד שני – סיפוק כל גחמה של הקהל אינו תקשורת (אלא מונולוג במעמד צד אחד, הפעם הקהל) ואינו אמנות. הדרך היחידה להמשיך ליצור היא לא לתת למחמאות (או להערות הציניות) להכתיב את היצירה, אלא להמשיך להקשיב לקולות הפנימיים ולתרגם אותם לקהל. מיידיות – העובדה שאני יודע תוך כמה ימים אם סיפור, שיר, פוסט או גיליון של זוטא הפך לשיחת היום ומעורר תגובות נלהבות או נותר לבדו בקור – מתפרשת בנפש-הצמאה-לגירויים כאיזה שיפוט תמידי של העצמי על פי קנה מידה חיצוני שעלול אפילו להיות מקרי לגמרי (דווקא בגלל שזה קהל קטן, אבל בעצם, בשל אפקט העדר, יכול לקרות דבר כזה גם עם קהל גדול). וזה כבר לא טוב, ממש לא טוב: יצירה לפי איזשהו קנה-מידה חיצוני – פוליטי, אידיאולוגי או פופוליסטי – היא סוג של בגידה בנפש הפנימית ובה שהיא באמת רוצה להגיד.
לכן, בגלל ההשפעה הלא-בריאה של הפידבק המיידי על מערכת היצירה, אני נלחם עם הפיתוי לפרסם בבלוג טקסטים 'טריים', לא-מעובדים, חדשים. הפידבק המיידי – חיובי או שלילי – עלול להובילם למוות בעריסה. אבל זה אומר בעצם שהחלום על כלי שיאפשר פידבק מיידי לכתיבה הוא פנטזיה בעלמא, חלום באספמיה, מגדל פורח באוויר.