מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
כתבתי בפוסט הקודם על דילמת המיידיות, במיוחד בהתחשב בבלוג. בסופו של דבר הגעתי לכך שהחשיפה המיידית פוגעת בתהליך האמנותי, אבל בדרך דילגתי על משהו שנראה – לפחות לי, לפחות במבט ראשון – כסיבה משמעותית יותר לוותר על המיידיות – הפחד מ'בזבוז' של הטקסט בבמת הבלוג. החשש הוא שפרסום של הטקסט בבלוג ימנע או יקשה על פרסומו בבמות אחרות, 'מכובדות' יותר.
אני כותב 'מכובדות' במרכאות, כי אחרי קורס אקדמי בביקורת תרבות וכמה שנות ניסיון בתוך השיח, ברור לי שכל מערך ה'כבוד' שיוצר איזו כביכול-היררכיה בתחום האמנות הוא עורבא פרח, לא יותר ממערכת המשמרת את עצמה (כמו בכל תחום שיח) ושאין לה בהכרח קשר לאמנות. מה עושה את עיתון 'הארץ' לאכסניה 'מכובדת' יותר מ'בננות'? בטח לא התכנים המתפרסמים בו, או מגוון הדעות המיוצגות בו. כששוללים את הטיעונים המעגליים ('הארץ' איכותי כי כותביו איכותיים; כותביו איכותיים כי הם כותבים ב'הארץ') נשאר בעצם רק הטיעון-על-פי-תפוצה: את מדור הספרות של הארץ קוראים הרבה יותר מאשר את הבלוג שלי. זה טיעון רלוונטי, אבל בעצם לא קשור לכבוד או לאיכות, ולכן נשאיר אותו לפסקה הבאה.
למראית עין, שיקולי פרסום ומספר קוראים הם הגורם הרלוונטי ביותר העשוי לשלול פרסום בבלוג כ'בזבוז של שיר טוב'. נכון שפרסום נראה כמו משהו מתחום היחס"צ וזר לחלוטין לאמנות, אבל אם מקבלים את האמנות כחתירה לתקשורת, הרי שנראה הגיוני לחתור לתקשר עם קהל גדול ככל האפשר, כלומר לחתור לפרסם באמצעי תקשורת המגיע לקהל גדול ככל האפשר (ולשם כך כל מערך ההכרויות-פרסומים-וכו' שנועד 'לקדם' את היוצר ל'מעמד' גבוה יותר).
מול המחשבה ההגיונית הזו ניצבים שני טיעונים. הראשון, והפחות-מעניין, חותר תחת הנחת היסוד הגורסת שבבלוג יש פחות קהל. במצבה הנוכחי של השירה בישראל, אני ממש לא בטוח שיותר עיניים ישזפו שיר המתפרסם בכתב-עת 'מכובד' מזה שנחשף בבלוג אישי ב'בננות' (נניח). אבל כפי שאמרתי, זה הטיעון הלא-מעניין, כי אפשר לחשוב על מספיק דרכים שבהם יש יתרון פרסומי אמיתי. זמר שמוכר מיליונים מול זה שמשמיע את עצמו באתר האישי – לשניהם יש קהל, אבל אחד בבירור גדול והאחר בבירור קטן יותר. האם במקרה כזה תמיד עדיף הקהל הגדול על הקטן?
לא בטוח בכלל.
שהרי אם האמנות פירושה תקשורת, האם עדיפה התקשורת הכמעט-חד-סטרית של האמן על במת הענק? נכון, הוא שומע את הקהל, הם צורחים את שמו ומוחאים כפיים – אבל רפרטואר התגובות שלהם מוגבל מאוד, שטחי, חסר רבדים. האמנים הנערצים חשים בכך פעמים רבות, מבינים איך הקהל הענק הזה בעצם מונע מהם להגיע לדיאלוג אישי עם אף אחד מהמיליונים.
ואילו בבלוג, אני כותב לקהל קט-קטנטן, אבל שומע כל אחד (או לפחות כל מי שטורח ומגיב). בקבוצה הקטנה, האמנות היא באמת תקשורת. הקהל הוא באמת קהל. האם הפריצה לקהל גדול יותר בכלל הכרחית? האם היא יכולה לספק את הצורך בתקשורת, או שמא זו בסך הכל אשליה והדבר היחיד שגדל במקרה הזה הוא האגו?
מה שהיה מותר
ה"אגו" זה חשוב: בלעדוי אין לנו קיום, וגם המכריז כי לא כן, הוא רואה את חשיבות האגו שלו בכך שהוא אומר שהאגו הוא לא חשוב.
אמנות היא תקשורת – כתבת – אבל נראה כי באמת שכחת שהיא תקשורת גם עם עצמך – ועל כן לא תמיד חשוב מי אמר על יצירתך מה ואם אמר בכלל.
האל ברא את העולם מלא כוחות, מגמות, רצונות וכו' וכו', כדי שיילחמו זה בזה וישאפו לאיזון. –
מה מונע ממך לפרסם ב"בננות"? האם אי אפשר לפרסם ב"הארץ" (דוגמא) אחר שפרסמת כאן? אינני מבין. אדרבא – כיון שאמנות היא קומוניקציה, מן הסתם תשתדל לפרסם ולהגיע לקהל הרחב ביותר האפשרי לך (אחר איזון ושקילה מתאימה).
אגב –
אמנם יש יצירות המתפתחות לאורך שנים, מבשילות, פושטות ולובשות צורה – ואף אם מתפרסמות, – כמו שהעלית בקצה עטך – הן משתנות שוב ושוב, וכל הדפסה ( הצגה וכו'*) חדשה מביאה בהן חידוש. ויש יצירות שנכתבו במשך כל חיי המחבר, והוא הפסיק לשנותן מבפנים רק כי מת.
יש הכל בארץ – פרסום מוקדם, לא בשל, ציד אחר קוראים, תגובת כנות וסתמיות וביקורת עליזה ששוה ל…ובונה ומיותרת – הכל יש, בכל תחום, ויש שמגיבים ויש שלא מגיבים ויש המתענינים במה שאתה עושה ויש שמתנפלים על כותב באלף תגובות ויש כותבים העומדים בשקט בפינה ומקנאים ויש שחדלים מזה במהרה וחושבים כי פרסום זה לא תמיד ענין של ענין או כשרון אלא גם מזל וכו'.
מה דעתך?
דבר דבר:
ראשית, אני לא כופר בקיומו או בחשיבותו של האגו, רק חשוב לי להבדיל בין הקידום העצמו שמטרתו היא האגו, לבין זה שרוצה לומר משהו למישהו. האגו היה נהנה מאוד מאלפי מעריצים, אבל נדמה לי שהתקשורת האמתיתית במקרה זה חסרה.
לגבי פרסום רחב יותר אחרי פרסום צר יותר – המחשבה הזו היא פועל יוצא של הפוסט הקודם בסדרה, שם תיארתי איך המיידיות בבלוג עלולה לשתק בעצם את המשך העבודה (עריכה, עריכה עצמית) על הטקסט. בכך (כנראה) יש גם כדי להקטין את סיכוייו להתפרסם בבמות אחרות. או, אם עניין הבלוג לא רלוונטי, ניתן להשוות פרסום בכתב-עת 'קטן' לעומת עיתון 'גדול' – כאן הפרסום הראשוני באמת שולל את המאוחר בגלל שכולם רוצים (ובצדק מצדם) פרסום ראשון.
ולגבי הסיפא – אני מסכים שיש יצירות שנכתבות כל הזמן ויש פרסום מוקדם ויש הכל, אבל אני מחפש מתוך כל זה את התקשורת האמיתית עם קהל. כלשהו. לאו דווקא גדול, אלא משמעותי.
רונן, מבחינתי כעורך פרסום בבלוג אינו פרסום שמוציא אפשרות של פרסום בכתב עת. עדיין לא. גם לא ברוב אתרי השירה – כי רובם עדיין חובבניים.
בכלל אי אפשר להשוות לדעתי. לא בפונקציה ולא במדיום. מעצם הפורמאט, כתב עת הוא עניין הרבה יותר הירארכי וליניארי. ברשת הסדר למשל הרבה יותר חופשי למשתמש, אין ניתוב מוכתב, הקורא יכול לא פעם להשתתף, כמו פה, ויש הרבה יותר משחקיות. כתב עת מגיע עם פילטר די צפוף ונתון מראש, והוא מין "המלצת מומחים" בין אם נאהב זאת ובין אם לא.
אשר לטקסטים טיוטתיים – אני חושב שדי ברור שמי שקשה לו עם משוב או אינו מעוניין במשוב, לא כדאי לו להעלות אותם. למעשה גם השימוש במשוב דורש מיומנות לא קטנה, כי גם המשובים עלולים להיות חלקיים, מוטים וכמובן "דמוקרטיים" לגמרי ברשת.
אמיר, רציתי לדייק את תגובתך לגבי כתבי עת בדפוס לעומת אלו ברשת. כמו ברשת גם בדפוס ישנם מספר לא גדול של כתבי עת איכותיים. הדבר תלוי לרוב בעורכים בטעמם ובניסיון שהם מביאים אתם/ רוכשים במשך השנים. אבל לא פחות, הדבר תלוי ב"חומרים" שנשלחים אליהם לפרסום.
כאן ישנה איזו שהיא הדדיות בין העורכים/ כתב העת ו"השם" שיש להם (ולעיתים השם שהם יוצרים לעצמם בגילונוות הראשונים- ראה שני כתב עת שהצליחו מאד בזכות גיליונות ראשונים טובים "דקה" בדפוס "ו"דג-אנונימי?" ברשת (לגילוי נאות, למרות שנראה לי שאתה יודע, פרסמתי בגיליון הראשון של "דקה" ובגיליונות רבים של "דג אנונימי"). הנקודה שלי היא, שלעיתים כמו בחיזור, אין כמו רושם ראשוני. אסייג, אדם נבון יתן גם הזדמנות שניה ואף שלישית לפני שיכנס למיטה עם כתב עת/ משורר חדש. מה דעתך??
העניין הוא שיש הרבה מאוד סובייקטיביות, הן בשאלת 'איכות העורכים' והן בשאלת 'איכות הטקסטים'. היררכיה בסצינה היא עניין חמקמק מאוד, שתלוי בהרבה גורמים, ולא הרבה מהם קשורים ישירות לאמנות (-:
"היררכיה בסצינה היא עניין חמקמק מאוד, שתלוי בהרבה גורמים, ולא הרבה מהם קשורים ישירות לאמנות".סופסוף מישהו אומר את האמת. אז בוא שתף אותנו בשיקולים הלא כשרים האלה שמנחים בעיקר את עורכי כתבי העת. אל תשאיר אותנו עם סמיילי
אני לא אוהב את העמדה הסונטת שלך, אבל אנסה לענות לעניין. נדמה לי שקפצת מהר מדי מ"היררכיה בסצינה היא עניין חמקמק מאוד" ל"שיקולים לא כשרים שמנחים את עורכי כתבי העת". בשירה, כמו באמנות וכמו בכל תחום מחשבה אנושי, אין בהכרח קנה מידה 'אובייקטיבי' של איכות, המוסכם על הכל. ומאחר שכולנו בני אדם, ברור שאין דבר כזה 'עורך אובייקטיבי' וששיקוליו הסובייקטיביים של כל עורך מושפעים – במידה זו או אחרת – מגורמים נוספים. זה חלק מחירותו של העורך, ואין בהכרח להסיק מכך שהגורמים האלה 'לא כשרים'.
למשל: באורח טבעי אנשים נוטים להתקבץ עם הדומים להם (באיזשהם קריטריונים). אם שלושה עורכים הקימו יחד כתב-עת, רוב הסיכויים שדעותיהם דומות, ועמדותיהם בסוגיות שונות (אם פנים-אמנותיות ואם פוליטיות) דומות. באופן טבעי, שלושת אלה ייטו לפרסם משוררים שדעותיהם/עמדותיהם/גידתם לכתיבה דומה. יתר על כן: משוררים וכותבים שדעתם שונה בכלל לא יטרחו לשלוח טקסטים לכתב העת ('שאני אפרסם אצל ה… האלה? מה פתאום?'). כתוצאה, מתגבש 'אופי' של כתב-עת, ומתגבשים קווי-עמדה, לפעמים פוליטיים (תתקשה למצוא מתנחלים ב'מטעם' או פלסטינים ב'משיב הרוח'), לפעמים פנים אמנותיים (שירים מנוקדים ועשירי מצלול לא יגיעו ל'מעין', שירים על סופרפארם לא ימצאו דרכם ל'הו!') ולפעמים לא מוגדרים במובהק ובכל זאת קיימים (יסלח לי אמיר, אבל אני בהחלט מסכים שיש דבר כזה 'סגנון הליקון', שהתגבש סביב הקו של עורכי כתב-העת). אני לא רואה בשיקולי עריכה שכאלה 'שיקולים לא כשרים', אבל קשה לומר שהם בהכרח מעלים על נס איזו איכות אמנותית חד-משמעית ואובייקטיבית (כי אין דבר כזה).
אבל האמת, שכשדיברתי על 'היררכיה בסצינה', התכוונתי פחות לשיקוליהם של עורכי כתבי עת ויותר למעמדם היחסי של כתבי העת עצמם. מעמד זה נקבע לאו דווקא בהכרח לפי ניסיונם של העורכים או לפי איזה סולם איכות של היצירות המתפרסמות, אלא מכורח מאבק בתוך 'שדה השירה' (אם להשתמש במונחים של בורדייה), ומהעמדה שלוקח כל כתב-עת או שחקן בשדה השירה. בורדייה טען כי במצב מוגדר של יחס הכוחות, אלה שיש להם מונופול על ההון הספציפי לשדה נוטים לאסטרטגיות של שימור, ואלה שמצוידים בפחות הון – לאסטרטגיות של שינוי. מידת ההצלחה של האסטרטגיות האלה (שאין לה שום קשר הכרחי לאיכות) קובעת, במידה זו או אחרת, את 'מעמדם' של כתבי העת השונים. אלא שאין קשר הכרחי בין מעמד זה לאיזושהי איכות אובייקטיבית (אין דבר כזה) או לפופולריות בקרב הקהל הרחב (מרחב שבו פועלים קריטריונים אחרים לגמרי).
העלית שני נושאים מעניינים.
ראשית, מבחינת ההבדל בין כתב עת לבין בלוג, אני נוטה להסכים אתך, אבל נשאלת השאלה האם ההיררכיה והלינאריות האלה משנות מנקודת מבטו של הכותב. מכובע העורך (שאני לומד להכירו לאחרונה ב'זוטא') ברור שיש הבדל גדול: כתב-עת הוא יצירה ערוכה, 'נבחרת', מסודרת באיזו דרך, סובבת סביב נושא. אבל מבחינת הכותב, האם זה משנה ששירו ראה אור תחת הכותרת 'פנטזיה' ב'הליקון' או במסגרת 'שירה צעירה' ב'עיתון 77'? הטקסט הוא טקסט, הפרסום הוא פרסום, והשאלה היחידה היא כמה קרדיט אתה נותן למומחים שיושבים בכל מערכת כתב-עת. אז נכון, בעצם ה'היבחרות' יש איזשהו משוב חיובי, אבל הוא מאוד לא-ספציפי: אתה בעצם לא יודע איזה חבר מערכת אהב איזה אספקט בשיר שלך. וכאשר פורחים בסצינה כתבי-עת רבים, גם ערכו של הפידבק מעצם ה'היבחרות' לא ברור.
באשר לטיוטות ולמשוב, כאן יש נקודה מעניינת. נדמה לי שהבעיה היא לא רק הנכונות של הכותב – אתה יודע שאני, אישית, מאוד אוהב משוב ועובד טוב מול משוב – אלא גם הפורמט. משוב אמיתי ולעומק הוא עניין אינטימי, שקשה מאוד לחשוף אותו לכל דורש בדיון אינטרנטי. בניגוד לעבודה מול עורך או אפילו מול קבוצת עריכה, אני לא חושב שפרסום של טיוטות בבלוג נועד כדי לקבל עליהן 'הערות לשיפור'.
אז לְמה? אולי כדי לשמר את הפונקציה הבסיסית של הכתיבה, שהיא תקשורת ישירה של רגשות. פעמים רבות יש טקסטים שברור לכותב שהם גולמיים, ראשוניים, לא-מעובדים, וצריך עוד לעבוד כדי לחשוף אותם. אבל לכותב (ובמקרים רבים גם לקוראים) ברורה העוצמה הגלומה בטקסטים האלה, אפילו ללא עיבוד, ואותם טקסטים גולמיים פועלים על הקוראים ברמה הרגשית (אולי פחות מאשר היה עושה הטקסט המעובד, אבל בהחלט בעוצמה). פרסום מיידי של טקסטים כאלה, והיכולת לקבל את התגובה האינטואיטיבית-רגשית של מי שמתחברים אליהם, נראה בעיני כמיצוי של 'האמנות כתקשורת', שהיא הרי הכלל הראשון.
מצד שני (וכאן הבעיה) פרסום של טקסטים כאלה במצב לא-ערוך, בייחוד אם זכו לתגובה רגשית חזקה, עלול לפגום ביכולתו של הכותב לערוך אותם (בגלל אפקט ה'התאהבות בגרסה הראשונה') מפחד שיהרוס את קסמם, ובכך מונע ממנו להגיע ליצירה (פוטנציאלית) חזקה וישירה עוד יותר. זה בעצם המקום שבו אני מתלבט (בעיקר בפוסט הקודם).
רונן, אני חושב שהוצאות ספרים וכתבי עת מסוימים הם בגדר תו איכות, הן בהתייחסות ובברירת החומרים, והן מבחינת ההיראות הציבורית. זה כן אמור לשנות לכותב.
אשר למשוב המיידי – חושב שכדאי לדחות סיפוקים ולהיות בררן בנותני המשוב. מסכים אתך לגמרי שאסור לבלבל משוב כזה עם עבודה רצינית על הטקסט.
אני חושבת שמי שמפרסם בבלוג, בין אן יצירה או רשימה, מעוניין בדיאלוג ובמשןב, שזה אין כמעט בעיתונים ובכתבי עת.
בתור מי שכתבה שנים בעיתונות, בין אם בעיתון קטן כמו "על המשמר" או בעיתון גדול כמו "מעריב", כמעט לא הגיבו לי. לא יודעת כמה קראו, אבל קיבלתי מכתבים ספורים מקוראים, כי אין לאנשים כוח לשלוח מכתב. לעומת זאת, בבלוג קח להגיב.
זאת ועוד, אפילו כשהיו לי טורים באנרג'י מעריב, כמות התגובות היתה זהה לכמות התגובות כאן בבלוג, למרות ששם אני מניחה שקראו אלפים, ופה רק מאות.
אז אם רוצים דיאלוג ומשוב מיידי, אין ספק שבלוג הוא המקום. ובל נשכח את גוגל. ספר או עיתון נשכחים, הרשת לעד נשארת (טוב, לעד זה גדול מדי, אז בוא נגיד: זמן מדף ארוך), והכול בזכות גוגל. אלי מגיעים כל הזמן גןם לרשימות או סיפורים שעלו לרשת לפני שלוש שנים. לא יתרון? מי זוכר את העיתון של אתמול? מי מכיר ספר שהיה רק חודשיים על מדפי חנויות הספרים? מי שבז לרשת ולגוגל, מחמיץ את כל מהפכת התקשורת הזו, ופשוט עושה עוול לעצמו וליצירתו בלבד.
אני אוהב את הנקודות שאת מעלה, בפרט כשהן באות ממי שכתבה כבר בעיתון ממסדי וחוותה את שני הצדדים. עם זאת, בפוסט הקודם ציינת שאת נגד פרסום פרוזה 'טרייה' בבלוג, וזה מעלה את השאלה – מה בעצם ההבדל?
ההבדל הוא שיצירה צריכה זמן מדף, ואילו רשימה לא. בבלוג יש פיתוי להעלות מיד, ולכן זה מסוכן ליצירה.
אבל אם מעלים יצירות שכבר ישבו זמן מה במגירה ובטוחים בהו, או יצירות שפורסמו, אז בלוג הוא מקום מצוין עבורם.
אבל כמובן, אפשר להתייחס לבלוג גם כאל מעבדה ספרותית, למי שנשוב בשלב כה עוברי זה לא יחבל ביצירה שלי. אני למשל לא אוהבת את זה. רוצה להיות משוכנעת בעצמי במה שכתבתי. אבל מי שזה דווקא מפרה אותו, אדרבא, שיעלה יצירה בשלבי כתיבה, אולי זה דווקא יעזור לו. ועוד דבר שאני בעד לפרסם, זה יצירה תקועה. אולי איזו עצה או הערה תוציא את הכותב מתקיעות.
יש הרבה דברים איך להשתמש בבלוג ולמצות את היתרונות שלו, הכול תלוי לדעתי באישיות ובצרכים של הבלוגר. וגם אם הפרסום הוא מבחינת "שופוני" ואגו, מה רע? כמו שכבר דנו רבות, בלוג הוא הבמה הכי פולוריסטית שיש, וזה מה שיפה בא: ריבוי השימושים שעושים בלוגרים לפי צרכיהם האישיים. כל שבטוא נאמר שאנחנו תמיד מנסים לנסח ולהסביר מה זה בלוג, אבל אולי הדרל הכי טובה היא לא לנסח בכלל.
חשוב לציין שכתבתי על כתיבת ביקורת בעיתונות, לא על פרסום פרוזה.
ההערה הקצרה האחרונה הזו מתייחסת לתגובה הראשונה שלי כאן, על שנים של פרסום עיתונאי. זה לא קשור ליצירה ספרותית אלא למשוב על רשימות.
היי רונן
הגבתי עכשיו על- הקהל הקטן-
ואז גיליתי את שני הפוסטים הקודמים שלך, ואני מגיבה באיחור.
הנושא מאוד מענין, כל -האלה- שלא כותבים פה, כניראה הם חוששים מימה שאתה -מעלה פה- , היופי של הכתיבה בבלוג זה הלהיות פה, עם, ולמרות החוסר מושלמות…
הכתיבה שלי בבננות: נתנה 'מולדת ' חדשה לשירים שלי.
להתראות טובה
להתראות טובה