מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
לחוברת המעניינת של הליקון 'שירה והעיר הגדולה' לא שלחתי שירים, בעיקר כי שני שירי-העיר המובהקים ביותר שלי כבר התפרסמו במקומות אחרים קודם; אבל בהזדמנות זו, כדי להוסיף לחגיגה, הריני מעל אותם לבלוג.
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
*
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
יש מי ששונא ערים לפי ריחן
תל אביב באוגוסט, למשל, מצחינה
מריח זיעה בחדרי מדרגות מכובדים
שבהם עוברים כדי להגיע
לשירותים של בית הקפה סלאש פאב סלאש תחנת ריענון
לפני שתחזור לעיר המשסה בך ענן מטונף
שורטת בכתף איזו דחיפות דרמטית
התקפי חרדה, חדרי מיון,
ואי-הנוחות של הגוף העייף
דוחקת, סוחטת אותך
עד שאתה מתייאש
מניח את ראשך הנוטף
וריחה אותך
עוטף
(ראה אור באנתולוגיה 'בתי עיר' מטעם תחנת הרדיו 'קול הקמפוס')
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
כל הנחלים
1.
החדר שלנו מסריח מבגדים בלתי מכובסים המונחים על הרצפה. לתוך עננת סמים אנחנו צוללים כפגזים המתנפצים על גגות רעפים. הלילה נמשך ונמשך עד שלא ניתן יותר לשקוע לתוכו ואנו מחליקים החוצה, לחים כסנפירי דולפינים, מקדמים את רכות השחר החדש. מתוך הזוהמה אנחנו שולים את טקס ההתעוררות, מכוונים את השעונים שעה מאוחר יותר כל יום. כמנוזלים כרונית אנו זורמים אל הים בתעלת ביוב פתוחה, פוקחים עיני צלופחים מתים מתוך קעריות הסושי המיותרות שהושלכו אל הירקון.
2.
העיר מקיאה אותנו רפלקסיבית על מראה בגובה שלוש קומות בפינת בן-יהודה וטרומפלדור, בה משתקפת דמותנו כפי שהיא באמת: הלומי סמים, חסרי ריכוז, מפורקים לרכיבינו הבסיסיים. איננו רואים. מוגלים אנו מהעיר כקשקשי דג מיותרים, אך קרומה הרירי עוד מצפה לנו בכיכר מוגרבי, רודף אחרינו לבית האופרה הישן, מותח שיירים חלבוניים במורד הטיילת בואכה מסגד חסן בק. אף שנקטמה זרימת חומרי ההזנה מטבור העיר, עודנו מושכים אחרינו חוטי אקטופלזמה אל הים הרחב, הכהה.
(התפרסם בגיליון מס' 12 של כתב-העת 'שבו')
היי רונן
זה מלא עיר…
ריחה עוטף אותך.
מה שברור שריח של עיר הוא נידבק, לא אשכח את הריח של העיר ניויורק.
להתראות טובה
מעניין, שני השירים נכתבן בתקופות שונות לחלוטין… אני מניח שהקיץ בתל אביב הוא תמיד ריחני
רונן, מפתיעה זווית ההרחה הזו :).
"העיר מקיאה אותנו רפלקסיבית" מגרה, אך למעלה מזה, השיר הראשון מצליח לחולל מהפך של ממש שבו הסירחון הופך כמעט לחיק.
כפי שכבר כתבתי, זווית ההרחה היא מקרית לגמרי – השירים נכתבו בתקופות שונות ורק אחרי התגובות תפסתי שיש ביניהם קו מקשר. אולי אני פשוט נוהג לחשוב בצורות מסוימות. (-:
ואכן, הסירחון של השנאה בשיר הראשון הופך למקום שבו נוגעים בעיר, למקום שבו אתה מרגיש שהיא שלך.
מאוד יפה השיר. נדמה לי שכבר קראתי אותו בעבר. ממש יפה.
יש כאן, בעיני, הד של הספר "הבושם" בו תיאורי הריחות מחנקים את הנשמה. רק שאצלך יש מידה (מסויימת מאד) של חמצן שנשאר. מעניין ביותר.
מעניין במיוחד, כי אמנם קראתי את הספר, אבל רק אחרי ששירים אלה נכתבו… (-:
לא רק ריחות, הכל כל כך פיזי בעיר הזאת, יש עננה כבדה של ריחות. מסכימה שמזכיר במשהו את האווירה ב"הבושם".