מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
לפני שקפצתי לענייני העיר עסקתי בשאלת הקהל – הן מצד פנטזיות הפרסום, והן מצד שאלת התקשורת הבסיסית: אין תקשורת אם אין קהל, אבל כמה קהל בעצם צריך? והנה, התגלגל לידי ניסוי מעניין, ברמה האישית.
ביום שלישי השבוע התפרסמו שניים משירי במדור השירה של Ynet, תיאורטית 'האתר של המדינה'. אפשר לקרוא אותם כאן. תחילה התלהבתי מהחשיפה ואחר-כך תהיתי מה תהיה מנת חלקי מהטוקבקיסטים של וויינט. אלא שמתברר שגם ההתלהבות וגם הדחייה בטעות יסודם. שכן אם שופטים לפי התגובות, הקהל שנחשף לשירים בוויינט לא גדול משמעותית מזה שנחשף לשירים כאן בבננות, או לכל גיליון ממוצע של זוטא. למעשה, משלוש התגובות בכתבה, שתיים שייכות לאנשים שאני הפניתי לפרסום (דרך הבלוג השני ובכלל), ורק תגובה בודדת (של דנה מתל אביב, תבורכי) שייכת למישהי שבאמת קראה את מדור השירה והגיעה לשירים בלי שמישהו יכוון אותה לשם.
החישוב המספרי כמובן מופרך, אבל אני מתפתה לעשותו בכל זאת: השירים שהעליתי כאן ב'בננות' לפני מספר ימים זכו לחמש תגובות, ובזוטא (שהשבוע עוסק בלחשים, בהשבעות ובסודות גנוזים), זוכה בממוצע (מאז נוסד קצר-העט) כל יצירה לקצת יותר משמונה תגובות (שזה טיפה רמאות כי זה סופר גם את תגובות הכותבים העונים ושתים-שלוש תגובות של העורכים. ובכל זאת). בקיצור, נראה שה'פרסום' בסך הכל מגיע לקהל דומה בסדר הגודל לזה של 'המקומות הקטנים'. ואולי שירה ממילא מוגבלת בקהל שלה, וצריך בעצם להסתפק בקהל הקטן ולנסות ליצור אתו דיאלוג איכותי.
(וזה בעצם מה שניסיתי לחתור אליו כבר כמה זמן: בלוג של סופר/משורר הוא דרך נהדרת לדיאלוג איכותי עם קהל קטן, וזה, בעצם, כל-כך ייחודי שזה ממש נס).
,
יוצא בסוף שמאות הקוראים (אם כי לא אלפים) של כתב עת הם בכל זאת ללא תחליף?
אכן. והליקון מוצלח מאד.
אמיר, זה טיפה יותר מסובך מזה…
ראשית, כפי שציינה עדה בהמשך, מה שמקביל למספר הקוראים בכתב-עת (או בהוצאת ספר) הוא מספר הכניסות באתר אינטרנט (ולא התגובות) ואז התחרות נעשית הרבה יותר צמודה (אם כי הדפוס עדיין מנצח בהפרש קטן). הבאתי את מספר התגובות כדי להשוות בין האתרים לבין עצמם – ההשוואה לדפוס מסובכת יותר (אבל אני חושב שאכנס אליה בפוסט הבא, כי יש בזה משהו מעניין).
רונן, לא התגובות ולא הכניסות …
שהרי מספר הכניסות גם הוא אינו מספר הקוראים. אדם יכול להגיב, לחזור לראות אם הגיבו לו, להגיב שוב, וגם חבריו יבואו שוב ושוב לבדוק וכו'. במאה כניסות עשויים להיות גם ארבעים קוראים.
בפרסומים כתובים המצב הפוך, גם בגלל העלות. נניח שנרכשו חמש מאות גליונות – אבל חלקם מצאו דרכם לספריות, חלק הושאלו מחבר לחבר או אף נקראו בעמידה בחנות הספרים.
מה ששונה, אני חושב, הוא חור ההצצה של הרשת – הדיאלוגיות וכל אשר דיברנו בו.
אתה כמובן צודק בעניין הזה (אם היינו עושים השוואה סטטיסטית) וזו הסיבה שכתבתי שלדפוס יש בפירוש יתרון על כל זירה אינטרנטית. לאינטרנט, מצד שני, יש יתרונות משלו – ואני גם לא בטוח שהיתרון הספציפי הזה, בחשיפה נטו, יישאר לנצח.
(אני חוסך במלים כי כבר פיתחתי בראש פוסט שלם על הנושא ולא הייתי רוצה לכתוב את *כולו* בתגובות)
(-:
אני מבינה שאתה מודד "תקשורת"/"דיאלוג" על פי מספרי תגובות, אבל מדידת "קהל" על פי אותו קריטריון היא בעייתית – את זה עדיף למדוד לפי מספרי כניסות. קהל ודיאלוג זה לא אותו דבר.
את כמובן צודקת, אבל מאחר שאין לי יכולת למדוד ישירות כניסות (ב'בננות' כן, אבל באחרים לא), אני יוצא מהנחה (לא בהכרח נכונה) שהיחס בין מספר הקוראים למספר המגיבים קבוע.
והנקודה השנייה היא שבאמת, אם אנחנו מדברים על תקשורת, התקשורת הדו-כיוונית (תגובות וכו') מביאה אותה לשיא.
(למרות שגם זה מוביל אותי לשאלה מעניינת: האם נכון לוותר על החד-סטריות של התקשורת בכתיבה לטובת דיאלוג דו-סטרי? או שמא החד-סטריות היא ערך בפני עצמו, ששווה לשמר?)
לרונן –
אני לא מבינה מה זה "חד סטריות של תקשורת". מבחינתי, דיאלוג יכול להיות רק דו סטרי. השאלה אם בהקשר של כתיבה כזאת יש בכלל צורך בדיאלוג או לא היא שאלה נפרדת, ותשובתי עליה: לא חייבים.
ואם כבר מדברים על זה אני אתוודה, שלא פעם מפריע לי מאד כשאני מגיבה באיזה מקום והבלוגר לא נותן שום סימן שהוא ראה את התגובה. יש מקומות שבהם זה קורה באופן קבוע, ואז זה גורם לי לחשוב שמסיבה כלשהי תגובותיי אינן רצויות, ואז אני מפסיקה להגיב. אם הדו-סטריות של הדיאלוג חשובה לאנשים, צריך שייקחו את העניין הזה לתשומת לבם: זו איננה סתם התחשבנות קטנונית. זה עניין רציני מאד.
לעדה – שאלת החד-סטריות והדו-סטריות נולדה אצלי בעקבות זה שהבנתי שלפני היות האינטנרנט בעצם לא היו הרבה אפשרויות לדיאלוג דו-סטרי בין אמן כותב לקהלו; הסופר ידע אם הספרים נמכרו או לא נמכרו, ומה חשבו המבקרים, אבל כמעט ולא היה לו ידע על מה חושב הקהל. והאמנות הסתדרה טוב גם כך, ולכן נשאלת השאלה אם זה באמת חיוני, או אפילו מקדם.
רונן,שירה אכן מוגבלת לקהל שלה,
וצריך להסתפק בקהל קטן זה.
מספר הכניסות מאד חשוב; כי אם כבר תגובה,
זה צריך לבוא ממקום אמיתי – תחושה של הזהות
והבנה. "בשום פנים ואופן לא מתוך נימוס, כפי שאני
רואה כאן – לפעמים.
תיקון – תחושה של הזדהות והבנב. טימה
מסכים; כפי שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים, תגובות חד-מילתיות אולי מסבנות את האגו, אבל הן ללא ספק *לא* דיאלוג איכותי. זה נוצר רק כאשר המגיב מרגיש צורך אמיתי לכתוב על אשר ליבו וחולק משהו בחזרה עם הכותב.
היי רונן
המחשבות שהעלת כאן חלפו בראשי.
ההרגשה שאיני כותבת למגירה.
כי לפי הכניסות בבננות ניראה שיש חיים לשירים. יש פה בבננות תחושה שיש מוען ויש נימען.
להתראות טובה
היי רונן
המחשבות שהעלת כאן חלפו בראשי.
ההרגשה שאיני כותבת למגירה.
כי לפי הכניסות בבננות ניראה שיש חיים לשירים. יש פה בבננות תחושה שיש מוען ויש נימען.
להתראות טובה
מה שחשוב ,רונן, זה הקהל הקטן – גדול, קהל איכותי ומבין ענין אף שהוא קטן עדיף על קהל גדול שאינו מבין, שהרי מימלא השירה נועדה לרדיוס מצומצם של אוהביה.
לחנה – ומכיוון שמדובר ממילא בקהל קטן, הפער בין פרסום אינטרנטי-פנימי לבין פרסום עיתונאי-חיצוני קטן משמעותית.
אכן, פרסום ב'בננות' הוא לא מגירה (גם אם אינו כמו פרסום בכתב-עת). אולי ההשוואה הנכונה היא לקריאת שיר בערב שירה, בפני 20-40 איש, באווירה אינטימית, כשהתגובות מקבילות לאנשים שבאים אליך אחרי הערב ומגיבים לשירים?
נכון, זה כמו הופעה.
אולי בגלל זה אני כל כך שמחה לפני כל הוצאת פוסט, סוג של דיבור ישיר.
מה שמענין שבזמן האחרון לאנשים לא מספיק ההוםעה הוירטואלית והם ניפגשים: בתערוכות, בערבי שירה. יש תחושה של התגלת.
תראה מה זה לעלות נושא לאויר… מתבהרות מחשבות
להתראות טובה
אינני מסכימה. אני חושבת ששירה טובה מאוד, ונגישה, מוצאת את דרכה לקהל.
יכול להיות שכיום אין משורר מז'ורי דיו למשוך קוראים לתחום השירה.
הי רונן, בקהילה שנהלתי מזמן היה יחס קבוע של אחד לעשר. כלומר על כך אלף כניסות היו מאה תגובות ומתוך אותן מאה תגובות היו עשרים כותבים שהיו נניח מגיבים חמש פעמים וכל הכניסות היו בעצם איכשהו שלהם לצורך מעקב אחר המשך דיון. האם נתון זה עוזר לך לצורך נושא הקהל? בכל אופן חשוב לזכור שקליפ קטן ביו טיוב יכול להגיע למליוני צופים בעולם ופה בארץ קליפ ישראלי יכול להגיע לעשרות אלפי צופים. אז מה עשתה יו טיוב שלא עושה בננות? כנראה פרסום. אפשר להגיע לקהל רב יותר ובטוח שלא פחות איכותי אבל קודם לכן צריך שהבננות יחשב כמו שנחשב עיתון הארץ למשל. נכון שלידיעות ולמעריב יש יותר קוראים אבל הארץ מוכר לכולם ומי שרוצה בוחר בו. אם הבננות למשל יוכרו כמו הארץ יהיו לכם יותר קוראים וכמו שאני אומרת למשה גנן המון פעמים, התגובות לדעתי הן הפחות חשובות.
אבל פרט חשוב נוסף הוא מסנן איכות. בלוגיה שבה משוררים סופרים ועוד אמנים מוכשרים לצד בלוגרים שרק נהנים מהכתיבה זה מקרב בין העולמות, אבל אולי מרחיק אנשים שמחפשים רק תרבות. את המקום הזה אפשר להרחיב לבלוגיה שתגיע ליעדים מרוחקים אבל זה עניין שמצריך החלטה שזה הכיוון והכוונה. וכמובן: פרסום!
רעיון יפה העלתה סיגל. להקים בלוג איכותי של יוצרים. כזה שיקבל לתוכו רק יוצרים איכותיים ולא גרפומנים.
השאלה היא מי יהיה זה שירים את הכפפה ומי יעמוד בשער וימיין.
או שאולי גם"בננות" במצבו הנוכחי עונה על התנאים?
שהרי הקוראים למדו להכיר עם הזמן אצל מי כדאי להם לבקר (כנסו! כנסו!)ועל מי חבל לבזבז את הזמן.
מי לה' אלי!
אולי רצוי שכל יוצר המפרסם פה בבלוג ינצל כל הזדמנות אפשרית (ראיון בעיתון, פגישה עם קוראים וכו..) ךספר על ה"בננות".
להבנתי אין כאן שום סלקציה בבננות,כולם מתקבלים.
למיטב ידיעתי, אתה טועה.
ברור שכל אחד יכול לקבל כאן בלוג כולל ה"סלקטור" א.נ. אבל הוא מת מפחד שיראו כמה הוא לא מעניין. ואגב גם אין סלקציה בקרב חתני הפרס, א.נ.
הי סיגל,
אני לא בטוח שאת בהכרח צודקת לגבי בננות ויוטיוב. נדמה לי שהניסיון להיתלות באילנות ששייכים לתקופה של המדיה הישנה – למשל 'פרסום' – אינו בהכרח נכון. יוטיוב הצליח לא בגלל שפרסמו אותו במדיה ה'רגילה' אלא כי הרעיון תפס, כמעט מפה לאוזן. ואגב, גם ביוטיוב יש הרבה קליפים שאיש לא רואה אותם – נוצרת היררכיה מסוג אחר, על בסיס אחר.
דווקא ב'בננות' – בניגוד לפלטפורמות אחרות – נוצרה קהילה כותבת-קוראת לא קטנה, שמצליחה לשמר את עצמה, גם אם קהלה קטן יותר מאשר קהל קוראי הארץ (ובדיוק לשה אתייחסתי ועוד אתייחס בסדרה הזו).