שלושה רגעים מרגשים

הראשון הוא הסצינה הפותחת את הרומן 'רביעיית רוזנדורף' מאת נתן שחם. קורט רוזנדורף, כנר מוכשר (ויהודי) עוזב את גרמניה בסוף שנות ה-30 כדי לנגן בתזמורת ההולכת ומוקמת בתל אביב. הוא אינו יודע שבכך הוא ניצל מגורלם המר של יהודי אירופה; הוא רק יודע שהוא עוזב את רביעיית כלי-הקשת שלו, את אשתו הנוצרייה ואת הקריירה שלו כדי 'לנגן מוצרט במדבר'. הספינה עוזבת את החוף ורוזנדורף שומע בצליל המנוע אקורד של מי במול מז'ור, ונתפס להרהורים על הפרידה המוחלטת שלו מהמקום שבו נולד, גדל והתחנך ל'עיר שנוסדה לפני עשרים ושמונה שנה בלבד'.יש בו עצב, והרהורים, אבל אין פחד מהלא-נודע – רק איזה שקט שבציפייה, איזו תהייה לא-ברורה – מה יהיה עכשיו.

הרגע השני סימטרי לראשון בכמה מובנים. הוא קורה באחד הפרקים של העונה הראשונה בסדרה 'פלורנטין'
(ספוילרים מינימליים בהמשך, למי שמשום מה לא ראו את הסדרה).
כמו קורט רוזנדורף, שירה (איילת זורר) היא הצלחה של ממש בתחומה – אבל היא לא נגנית קלאסית אלא טאלנט טלוויזיוני, מנחה של תוכנית סופר-פופולרית לילדים וכוכבת מדורי הרכילות. היא לא נרדפת, לא מאויימת, וכל העולם מחזר אחריה גם שהיא מסתגרת באמבטיה. הסוכן רק רוצה שתצא, אימא שלה רק רוצה שיהיה לה טוב, החבר שלה מקעקע את שמה על חזהו – אבל שירה רק רוצה לעזוב, רק רוצה שקט, רק רוצה ללכת אל הלא-נודע (בניו יורק) ולהשאיר מאחוריה את כל זה.
הרגע המרגש מתרחש כששירה באה לעבודה, מעבירה תוכנית שלמה מול קהל הילדים, ואז, בסוף, מספרת להם במלים שילדים יכולים להבין, איך בזמן האחרון נפער בה בור גדול והיא חייבת לצאת למסע כדי למלא אותו. וכשמפעיל הבובה המשמשת עזר כנגדה בתוכנית מנסה להציל את המצב ולומר משהו מלוקק וטלוויזיוני כמו 'בתוכנית הבאה נצא יחד למסע בשירה ובריקודים', שירה קוטעת אותה, פונה לילדים ובקול מתוק מסבירה ש'למסע הזה אני צריכה לצאת לבד'.

הרגע השלישי הוא מוזיקלי, מה שלא מפתיע, כי רוב הרגעים שמרגשים אותי קשורים למוסיקה איכשהו. הוא קורה לקראת סופו של שיר  שכתב יונתן גפן ואני שמעתי לראשונה בביצוע נהדר של גני תמיר, "גלוית שנה טובה משוש המתאבדת". שוש, בניגוד לקורט או לשירה, לא זכתה מעולם להצלחה של ממש, אבל בארבעת הבתים הראשונים של השיר נראה שהיא  הצליחה איכשהו לצאת מהתהומות שזימנו לה החיים. היא כותבת לג'ינג'י, החבר שלה שיושב בכלא, על איך החיים שלה הסתדרו איכשהו – לא ריצ'רד גיר שנפל מהוליווד ועשה ממנה 'אשה יפה', אבל בעל עם עבודה אמיתית (ואפילו אמנותית) בתזמורת, כזה שאוהב אותה, קונה לה טבעת 'כמעט אמיתית' ולוקח אותה לריקודים. וכך, ארבעה בתים של חיים חדשים, פשוטים – אבל בריאים.
ואז בא הרגע. אחרי סולו מוזיקלי קטן, הכל משתתק, והאמת שהסתתרה מאחורי ארבעת הבתים יוצאת לאור. "הי ג'ינג'י שתלך לעזאזל/ אם אתה באמת שואל" מתפוצצת פתאום שוש, ומפרקת בשלוש-ארבע שורות את כל התמונה היפה שבנתה. ובבת אחת מתבררת הפתטיות של הדמות, שאפילו בפנטזיה לא יכול לחרוג מגבולות ה'יהיה איכשהו בסדר' ומסתבר ששושנה לא אומרת שלום לג'ינג'י כי היא משאירה אותו מאחוריה ויוצאת לחיים חדשים (טוב, ידענו, לא? זה מופיע בשם השיר).

יצא שכל שלושת הרגעים הם פרידה מסוג מסוים, וזה דווקא משמח אותי שיש חוט מקשר. יש כמובן עוד עשרות שנורא רוצים צומי מהסוג הזה, ואני לא שולל עוד פוסט בסגנון… אבל נראה.

ומבחינת העברת השרביט, הייתי מאוד רוצה לראות מה מרגש את אמיר אור, את שחר-מריו מרדכי, את גיורא פישר, את ענת אבישר ואת ענבל כהנסקי (אז מה אם אין לך בלוג! תכתבי בתגובות! ותפתחי כבר בלוג!)