בננות - בלוגים / / שלושה רגעים מרגשים
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

שלושה רגעים מרגשים

אורי קציר התחיל, לי ויעל המשיכו, וכשזה הגיע לעדה כבר לא היתה לי ברירה אלא ליטול את השרביט באופן אקטיבי ולהתחיל לחשוב על שלושה רגעים מרגשים משלי. המשימה הראשונה היתה לדכא את האינסטיקט הדירוגי-תחרותי שדחף אותי לחפש את 'שלושת הרגעים המרגשים *ביותר*' – ראשית, כי אי אפשר באמת להשוות, ושנית, כי מהלך כזה יוביל אותי לרגעים בנאליים מתוך יצירות שכבר התייחסתי אליהן המון פעמים (ו/או כל העולם מכיר) וזה ממש לא התאים לי. אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי שאני מגדיר 'רגעים מרגשים' כמשהו שאינו בהכרח חובק-עולם ודרמטי, אלא סתם רגע שיש בו המון רגש ואני חוזר אליו שוב ושוב. וכך לא התקשיתי למצוא אותם.

הראשון הוא הסצינה הפותחת את הרומן 'רביעיית רוזנדורף' מאת נתן שחם. קורט רוזנדורף, כנר מוכשר (ויהודי) עוזב את גרמניה בסוף שנות ה-30 כדי לנגן בתזמורת ההולכת ומוקמת בתל אביב. הוא אינו יודע שבכך הוא ניצל מגורלם המר של יהודי אירופה; הוא רק יודע שהוא עוזב את רביעיית כלי-הקשת שלו, את אשתו הנוצרייה ואת הקריירה שלו כדי 'לנגן מוצרט במדבר'. הספינה עוזבת את החוף ורוזנדורף שומע בצליל המנוע אקורד של מי במול מז'ור, ונתפס להרהורים על הפרידה המוחלטת שלו מהמקום שבו נולד, גדל והתחנך ל'עיר שנוסדה לפני עשרים ושמונה שנה בלבד'.יש בו עצב, והרהורים, אבל אין פחד מהלא-נודע – רק איזה שקט שבציפייה, איזו תהייה לא-ברורה – מה יהיה עכשיו.

הרגע השני סימטרי לראשון בכמה מובנים. הוא קורה באחד הפרקים של העונה הראשונה בסדרה 'פלורנטין'
(ספוילרים מינימליים בהמשך, למי שמשום מה לא ראו את הסדרה).

כמו קורט רוזנדורף, שירה (איילת זורר) היא הצלחה של ממש בתחומה – אבל היא לא נגנית קלאסית אלא טאלנט טלוויזיוני, מנחה של תוכנית סופר-פופולרית לילדים וכוכבת מדורי הרכילות. היא לא נרדפת, לא מאויימת, וכל העולם מחזר אחריה גם שהיא מסתגרת באמבטיה. הסוכן רק רוצה שתצא, אימא שלה רק רוצה שיהיה לה טוב, החבר שלה מקעקע את שמה על חזהו – אבל שירה רק רוצה לעזוב, רק רוצה שקט, רק רוצה ללכת אל הלא-נודע (בניו יורק) ולהשאיר מאחוריה את כל זה.
הרגע המרגש מתרחש כששירה באה לעבודה, מעבירה תוכנית שלמה מול קהל הילדים, ואז, בסוף, מספרת להם במלים שילדים יכולים להבין, איך בזמן האחרון נפער בה בור גדול והיא חייבת לצאת למסע כדי למלא אותו. וכשמפעיל הבובה המשמשת עזר כנגדה בתוכנית מנסה להציל את המצב ולומר משהו מלוקק וטלוויזיוני כמו 'בתוכנית הבאה נצא יחד למסע בשירה ובריקודים', שירה קוטעת אותה, פונה לילדים ובקול מתוק מסבירה ש'למסע הזה אני צריכה לצאת לבד'.

הרגע השלישי הוא מוזיקלי, מה שלא מפתיע, כי רוב הרגעים שמרגשים אותי קשורים למוסיקה איכשהו. הוא קורה לקראת סופו של שיר  שכתב יונתן גפן ואני שמעתי לראשונה בביצוע נהדר של גני תמיר, "גלוית שנה טובה משוש המתאבדת". שוש, בניגוד לקורט או לשירה, לא זכתה מעולם להצלחה של ממש, אבל בארבעת הבתים הראשונים של השיר נראה שהיא  הצליחה איכשהו לצאת מהתהומות שזימנו לה החיים. היא כותבת לג'ינג'י, החבר שלה שיושב בכלא, על איך החיים שלה הסתדרו איכשהו – לא ריצ'רד גיר שנפל מהוליווד ועשה ממנה 'אשה יפה', אבל בעל עם עבודה אמיתית (ואפילו אמנותית) בתזמורת, כזה שאוהב אותה, קונה לה טבעת 'כמעט אמיתית' ולוקח אותה לריקודים. וכך, ארבעה בתים של חיים חדשים, פשוטים – אבל בריאים.
ואז בא הרגע. אחרי סולו מוזיקלי קטן, הכל משתתק, והאמת שהסתתרה מאחורי ארבעת הבתים יוצאת לאור. "הי ג'ינג'י שתלך לעזאזל/ אם אתה באמת שואל" מתפוצצת פתאום שוש, ומפרקת בשלוש-ארבע שורות את כל התמונה היפה שבנתה. ובבת אחת מתבררת הפתטיות של הדמות, שאפילו בפנטזיה לא יכול לחרוג מגבולות ה'יהיה איכשהו בסדר' ומסתבר ששושנה לא אומרת שלום לג'ינג'י כי היא משאירה אותו מאחוריה ויוצאת לחיים חדשים (טוב, ידענו, לא? זה מופיע בשם השיר).

יצא שכל שלושת הרגעים הם פרידה מסוג מסוים, וזה דווקא משמח אותי שיש חוט מקשר. יש כמובן עוד עשרות שנורא רוצים צומי מהסוג הזה, ואני לא שולל עוד פוסט בסגנון… אבל נראה.

ומבחינת העברת השרביט, הייתי מאוד רוצה לראות מה מרגש את אמיר אור, את שחר-מריו מרדכי, את גיורא פישר, את ענת אבישר ואת ענבל כהנסקי (אז מה אם אין לך בלוג! תכתבי בתגובות! ותפתחי כבר בלוג!)

24 תגובות

  1. את הקטעים שהזכרת אני לא מכירה (אבוי) – אבל בקשר למה שכתבת בהתחלה: אני מסכימה אתך שאפשר להתרגש גם מקטעים לא מאד דרמטיים. אישית אני מוצאת שיש להם פוטנציאל לרגש אפילו יותר. כוחו של האנדר-סטייטמנט, אולי. האמת היא שאת ההגדרות של אורי קציר לעניין ראיתי רק אחרי שבחרתי את "הרגעים" שלי, אבל גם לו הייתי רואה אותן בזמן יש מקום לחשוש שלא הייתי מצליחה להתאים אליהן את מה שכתבתי.

    • אני דווקא בדרך כלל מכור לדרמה, לרגעים ה'גדולים', אבל החלטתי הפעם להקדיש את הפוסט לרגעים קצת קטנים יותר.

      • האם בעל הבלוג מוחק כל מי שחושף את טעותו?
        חבל עד עכשיו הייתי קוראת נאמנה שלך, רונן. האמת התאכזבתי ממך כקוראת.

        • גברת גומא (בהנחה שאת אמיתית):
          הדיון נמחק לאחר שהטרולית שפתחה אותו הוזהרה מספר פעמים שגישתה העוקצנית והנבזית אינה מקובלת כאן.

  2. ענבל כהנסקי

    1. כשהייתי נערה יצא לי ללכת למוע מחול במסגרת פסטיבל ישראל. והמופע היה בנוי קטעים קטעים ואחד מהם נחרט בזיכרוני. זה היה קטע לצלילי היצירה "בולרו" ועל הבמה שטופת אור אדמדם שהלך וגבר במשך הקטע, היו הרבה רקדנים גברים לבושים כמטדורים (בלי הכובע) והם חוללו במעגל ענק ובמקצב הולך וגובר. במרכז הבמה היה רקדן לבוש רק בטייץ שחורים חשוף חזה ושערו הארוך פרוע. הוא היווה את לב מעגל הגברים ואת לב הריקוד תנועותיו הלכו ונהיו יותר ויותר פרועות ויצריות ובמקביל המעגל של הגברים הלך והתקרב אליו וצומצמו הרווחים בינם. בשיא כשהתופים רועמים הוחשכה כל הבמה ורק הרקדן באמצע נשטף בזרקור אדום וזיעתו מבריקה את גופו המתנשף. המסך ירד. רק היום בדיאבד אני מחברת את כל העניין למלחמות השוורים הנהוגות בספרד (מנהג אכזרי ומחריד). בעצם אפשר לראות את מעגל הרקדנים במטאדורים הצרים את השור הוא הרקדן שבלב המעגל. אולי התחברתי לזה בגלל שיש בי משהו מן הציידת והקורבן כאחד.

    • לענבל –
      ואני חושבת שגם המוסיקה עצמה (אני מניחה שאת מתכוונת לבולרו של רוול) תורמת תרומה גדולה מאד להתרגשות של הרגע הזה – משום שהיא באמת מתקדמת בהתמדה עם אותם שני נושאים שחוזרים זה על זה לסירוגין, מהתחלה שלווה יחסית לקראת שיא דרמטי ומרגש מאד בסוף (עם התופים הרועמים שתיארת).
      ברור לי שמה שכתבתי כאן עומד בסתירה למה שכתבתי בתגובה למעלה, אבל אני אחיה איכשהו עם הסתירה הזאת 🙂

  3. ענבל כהנסקי

    2. לפני המון שנים ראיתי בסינימטק בת"אסרט שהיה כנראה עיבוד מודרני למחזה של שייקספיר. הבעיה שאני לא זוכרת איזה, שויין!! בכל אופן סופר של על מלך צעיר שנאלץ להפרד מאהובו לטובת נישואים עם אשה והמשך השלטון בממלכה. זה הרקע. לקראת הסוף, המלך ואהובו רוקדים סלואו רומנטי ומרגש לצלילי השיר "כל פעם שאנחנו נפרדים אני מת קצת.." (סליחה על התרגום הקלוקל) בביצוע של אנני לנוקס. לארח מכן האהוב עוזב את הארמון ומלך נשאר לחיות את חייו ללא אהבה.

    • המממ… לא מכיר, אבל נשמע מעניין (ואגב, אפרופו תגובות בהמשך, גם לשיר הזה של קול פורטר כתב יונתן גפן גרסה עברית, אבל במקרה הזה אני דווקא מעדיף את המקור).

  4. ענבל כהנסקי

    3. את הסרט "ללכת שבי אחריו" ראיתי בקולנוע כוכב ברמת השרון עם אמא שלי. והסיפור של המורה (רובין ווליאמס) שכבש את תלמידיו בפנימיה לנערים באנגליה היה מרתק ומרגש. העניין הוא שבסצנה האחרונה (או בסצנה הכמעט אחרונה, אני כבר לא זוכרת..)בה התלמידים עולים על השולחנות בכיתה ומוחאים כפיים למורה ששינה את חייהם – התחלתי לבכות. ממש ובקול רם. ממש טמנתי את ראשי בחיקה של אמא ומררתי בבכי. אחר כך חמקנו מהאולם כשפני טמונות בכתפה. נבוכתי מהבכי שנבע מהשפעת הסרט עלי בעוצמה רבה כל כך.

    • או, במקרה הזה אני איתך לגמרי. זה סרט שיש בו כל כך הרבה רגעים מרגשים וייחודיים (כמו הרגע שבו אחד התלמידים זורק לאוויר את מתנת חג המולד הקבועה שידידו מקבל תמיד מההורים; או ה'קארפה דיאם'; או I am exercising the right not to walk) שפשוט קשה לשים את האצבע על אחד (אבל שזה שבחרת בהחלט נפלא בעיני).

  5. טובה גרטנר

    היי רונן
    מענין ביותר
    אני חייבת לקרא את הספר של נתן שחם.
    זה חזק כמה העצב מזכך.
    להתראות טובה.

    ( מזמינה אותך לפוסט האחרון שלי?)

    • לטובה – תיכף אני בא לבדוק מה חדש אצלך. ואת נתן שחם את באמת חייבת לעצמך, מהפתיחה הזו הוא פורש רומן נפלא.

  6. חני ליבנה

    הרגעים הללו נותנים הצצה לנפש האדם ושלך מוסיקלית ופתוחה,בנית כאן דיוקן מענין, פנימי

  7. לא רואה שום מבוכה. אותי השיר המתורגם, במילותיו של גפן, ריגש. לא מעניין אותי להיות חכמולוג ולעקוץ עקיצות חסרות טעם.

    • תולעת משי

      פעם לפני עידן הבלוגים מי שכתב ידע על מה הוא מדבר, ואילו היום השלרטנות עלתה לשלטון.

      • 'שלרטנות' זו מילה חדשה בעברית שהמציאו ולא הספיקו להודיע לי?

        שנאמר, הפוסל במומו.

          • צר לי, הדקדקנות המטופשת שלך לא מגרדת לי את קצה האף. מה שכן, שמחתי להפניה למקור של טום ווייטס, ואחרי ששמעתי אותו אני חייב לציין שאני מעדיף את הגרסה של גפן/ברוזה, שאותי (אישית) הרבה יותר מרגשת. עכשיו כלך לך לארץ הטרולים ותן לי לענות לשאר המגיבים.

          • תולעת משי

            אתה המשורר הטוב ביותר בארץ, אבל הכי טוב. וכרגע מכיוון שקראת לי טרול, איבדת את האיש היחידי בארץ שמוכן לקרוא את הגיגך העמוקים והיפים מיני ים. אתה גאון ואני סתם טרול, תעשה טובה לאנושות אל תפסיק לכתוב את השירה הנשגבת שלך.
            נ.ב
            על איזה מגיבים אחרים אתה מדבר. אפילו את הבלוג אף אחד לא קורא.

          • !אנחה!

            נו, ניסינו דיון מסודר ומנומק, אבל אני רואה שאין פרטנר. בזאת ויתרתי על השיחה איתך, וכל תגובה נוספת שלך תימחק לאלתר.

          • ברגע שמישהו מתנגד אליך אתה ישר מאיים עליו. סה"כ תיקנו טעות שלך ואתה יש מגיב באגרסיביות. לדעתי, אתה צריך לחשוב מחדש, איך טיפלת בתולעת משי שגם הוא התנהג בשיא השפל הגברי, אבל ממך ככותב בבלוג בננות ציפתי ליותר!

          • איזו מירי? לא פליישר, נכון? מתאים למירי שחם.

          • תולעת משי

            והתגובה היא שרוצים למחוק את התגובות שלי. בכל מקרה, מירי, אני מתנצל מעומק הלב אם נהגתי בצורה גברית ואלימה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר