מכתבים למערכת: על חשיפה ותגובות בדפוס ובאינטרנט

אבל האם זה סוף פסוק? אני לא בטוח, משתי סיבות.
ראשית, כתבתי 'נכון לעכשיו', ולא בכדי; קהל קוראי השירה בישראל עדיין רגיל לקבל את הטקסטים שלו מעולם הדפוס, אבל אין שום ודאות שהמצב הזה יישמר לנצח; גם קהל צרכני החדשות בארץ היה פעם ממוקד בעיתונים (ואחר-כך בערוץ 2) ועבר לאינטרנט. השינוי מתרחש לאט יותר בצריכה של מוצרי תרבות (בין השאר כי קשה יותר לקרוא לעומק ברשת), אבל לאו דווקא מופרך מיסודו.
שנית, הדיון החל בהשוואה של מספר ה*תגובות*, ונולד מתוך ההתחבטות האישית שלי בשאלת הפידבק. קהל הקוראים של כתב העת, או הכניסות של הלא-מגיבים ברשת, הוא סוג של 'קהל גדול' אנונימי, שהיוצר אינו מקבל ממנו דבר פרט לאיזה אישור מעורפל בדמות 'קראנו, נחשפנו, ראינו'. מהי מקבילת הדפוס ל'קהל הקטן' של התגובות? האם יש תחליף-דפוס ליכולת הדיאלוג של הרשת?
אני מזהה שלושה מנגנונים בעולם הדפוס שמקבילים למערך התגובה האינטרנטי. הראשון הוא הביקורת הממוסדת – התייחסות של מבקרים בעיתונים לספרים ולכתבי-עת היוצאים בדפוס. אף כי המערך הזה קיים ופעיל, הסיכוי של יוצר מסוים המפרסם שיר בכתב-עת לקבל ממנו פידבק נמוך למדי – לא נכתבות הרבה ביקורות ספרותיות על כתבי-עת, וכשזה קורא מתמקדים המבקרים בכתב-העת בכלל ו/או בשתיים-שלוש יצירות מתוכו. עם זאת, ההשוואה בין מנגנון תגובה אוטומטי, דמוקרטי ואנונימי ברשת לבין מערכת ביקורתית מוסדרת היא כמובן שגויה, ואין פלא שהיא מראה יתרון למערכת המאפשרת לכל מי שרוצה לומר את דעתו.
המנגנון השני הוא הפידבק הלא-פורמלי: X קרא את שירו המוצלח של Y בכתב-העת Z, ושמח לציין זאת בפני Y כשהשניים נפגשיםו במקרה בגלריה Q לפתיחת התערוכה של P . המנגנון הזה יותר דומה לתגובה רשתית (שבהרבה מקרים באה ממגיבים קבועים וממכרים), אבל בחיים (בניגוד לאינטרנט) הוא דורש איזושהי היכרות בין X ל-Y (לפחות עקיפה) וצירוף מקרים ממוזל שמביא אותם לאותו מקום באותו זמן (ולא סתם כמה הקלקות על העכבר).
המנגנון השלישי הוא החלוד ביותר, אבל גם הכי דומה לתגובה ברשת. תיאורטית, אם נתקלתי בשיר נהדר בכתב עת ואני רוצה להביע את התפעלותי/לדון ברעיונות שעלו/לספק הערות ביקורת, אני יכול להשקיע מאמץ באיתור היוצר ולשלוח לו פקס/דואר/מייל המפרט את דעתי. אני מניח גם שמערכת של כתב-עת תשמח להעביר לכותב של שיר מסוים מייל-תגובה על השיר; אבל זה לא קורה, למרות המספר הרב יותר של קוראים בדפוס. הסיבה, לדעתי, היא לא רק העובדה שזה קשה יותר מבחינה טכנית, אלא גם שתגובה ברשת משרתת (בנוסף לרצון להעביר מסר לכותב) גם את רצונו של המגיב עצמו לתת פומבי למחשבותיו; כשמתחשבים בכך, מתברר שהמנגנון הקרוב ביותר בדפוס לתגובה האינטרנטית הוא הנוהג הוותיק של 'מכתבים למערכת' (גם אם זה נהוג בעיקר בעיתונים היומיים ולאו דווקא בכתבי-עת).
נשאלת השאלה – האם לא ירוויחו כתבי-העת המופיעים בדפוס אם ירתמו את קהל הקוראים הגדול יותר שלהם לדיאלוג פעיל עם היוצרים, ויפתחו תיבה של 'אימיילים למערכת', שבה יתפרסמו תגובות על הגיליון ועל יצירות בו (כמובן, רק כאלה שלפי דעת המערכת יש בהן עניין לציבור)? אימיילים שנוגעים ביצירה מסוימת אבל אינם מעניינים מספיק לפרסום יועברו ישירות ליוצר, ובא לציון גואל.
[אני ער לעובדה שיישום ההצעה מחייב כוח אדם מקצועי, שכמובן חסר תמיד, ולבטח בימי משבר כלכלי ומדיניות קפיטליסטית. אבל בכל זאת, כחזון לעתיד, אלה שתי האגורות שלי] [בפרק הבא: למה בכלל צריך דיאלוג?]