טרנינג

נכתב בערך באותה תקופה כמו 'אבנר' מקודם.

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

זה היה יום די רגיל בעבודה, וכשהוא נגמר הלכתי הביתה.  החלפתי את הג'ינס לטרנינג בחדר השירותים שבקצה המסדרון ואמרתי שלום למיכאל שנתקל בי בדרך והסתכל עלי בצורה שקצת גרמה לי להרגיש לא נעים.  הסתכלתי עליו בחזרה ומלמלתי משהו לא ברור ואז הוא משך בכתפיים שלו והסתובב.  אני ירדתי במדרגות מהבניין והסתכלתי על השמיים שכבר התחילו להשחיר.  כשאגיע הביתה כבר יהיה חושך.

בדקתי בכיס של הטרנינג וראיתי שהווקמן שם.  שמתי את האוזניות רק אחרי שיצאתי מאזור המשרד.  המבט של מיכאל היה מספיק.  מעט מאוד אנשים היו ברחוב.  בווקמן שמעתי את הפסקול של "חייה הכפולים של ורוניק".  כשהתחלתי ללכת כל יום ורדית הקליטה לי  מהדיסק שקניתי אחרי הסרט.  היא אמרה שהיא מקווה שההליכות ישפרו את המצב שלי והסתכלה עלי מתחת למצח מקומט.  היא התכוונה כנראה להגיד לי עוד משהו ואז היא התחרטה.

ורדית גם הייתה זאת שקנתה את הטרנינג, אחרי שבכיתי לה שבועיים.   כל יום חזרתי ואמרתי לה כמה לא נעים זה לצאת מהעבודה עם הטרנינג הדהוי הישן.  היא הביאה לי אותו לפני שלושה שבועות, כשחגגנו את הסילבסטר.  החלטנו שנשב בבית ונעשה ערב שקט.  לא רצינו לצאת.  אני לא אוהב לנהוג כשיש הרבה אנשים על הכביש ועדיף בכלל לא לנסות למצוא מקום ביום כזה.  לקראת הערב ראינו שמתחיל טפטוף קל ואז זה היה ברור שנשארים בבית.

היא הבטיחה שהיא תכין לי הפתעה ונעלמה למשך שלוש שעות, עד לכמעט אחת-עשרה.  כבר חששתי שהיא לא תחזור בזמן לנשיקה של חצות, אבל היא הגיעה וצלצלה בפעמון שאני אפתח לה כי יש לה הרבה שקיות.  פתחתי את הדלת אבל היא לא נתנה לי להסתכל בשקיות.  היא רק שלחה את השפתיים שלה קדימה  בשביל שנתנשק.  היא הלכה למטבח ואני נכנסתי לסלון והרמתי את העותק של "הארץ" שהתחלתי כבר לקרוא. 

ברבע לשתים-עשרה היא קראה לי למטבח וראיתי שהיא ערכה שתי צלחות בפינת האוכל הקטנה.  הזכרתי לה שאני בדיאטה והיא אמרה שהיא זוכרת.  על הכיריים היה סיר אפור כהה וגדול.  על השולחן היו גם שני נרות בתוך פמוטים.  היא הדליקה אותם וכיבתה את החשמל וחיבקה אותי.  "עוד מעט חצות," היא אמרה.  אני ניסיתי לחשוב מה היא הכינה ואם זה טוב בשבילי.  הרופא אמר שבשר אדום ופסטה זה רעל.  אז מה נשאר? היא חיבקה אותי וניסתה לשלוח ידיים מתחת לסוודר.  חיבקתי אותה בחזרה וליטפתי לה את השיער.  אולי אורז? היא אמרה לי לחכות שניה, לעצום עיניים. 

הטרנינג מאוד נעים.  בצבע שחור ומכובד.  אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לצחוק על מי שהולך עם טרנינג שחור.  מי יודע, אולי יום אחד גם הרופא שלהם ימליץ להם על הליכות.  לשמור על הבריאות.  להקל.  לפרוק מתחים, אתה פשוט לחוץ מדי.  יותר מדי מרוכז בדברים. הרופא שלי, דוקטור יוספזון, הוא איש זקן עם משקפיים קטנות ודיבור מתגלגל והולך.  ורדית הביאה לי את השקית עם הטרנינג למטבח שתי דקות אחרי שהיא נעלמה.  עמדתי שם כמו אידיוט, בעיניים עצומות, חושב על המכסה של הסיר.  מה היא הכינה.  האם אני יכול להרשות לעצמי לאכול את זה.

בערך שתי דקות, אני חושב, עמדתי במטבח.  היא חיפשה את הטרנינג בין החבילות ולרגע נכנסה לפאניקה כשהיא לא מצאה אותו.  את זה היא סיפרה לי אחר-כך כשהיינו במיטה.  בינתיים עמדתי ולא חשבתי אפילו לשבת.  רק הסיר.  להרים ולבדוק.  אולי יש שם פסטה ברוטב פטריות ושמנת, עשירה ורעילה, מלאה בשומנים.  זה יהרוג אותי ממש מהר.  האצתי את הצעדים ועברתי על פני פינת הרחוב המפרידה בין מרכז העיר לשכונות.  רק לחצות את הצומת, ואני כבר אהיה במקום מבטחים. רק לעבור, והכל כבר ירגיש כמו בבית.

אולי רק דקה וחצי.  היא נכנסה לחדר העבודה.  לא ידעתי אפילו כמה זמן זה ייקח.  היא יכלה לצאת בכל שנייה.  מאז שהיא התחילה לעשות טיפולים החדר הזה נעשה שלה, ושם היא שמה את החומר שלה מהמפגשים ואת הספרים המקצועיים.  העברנו את הספה שהייתה של סבתא שלי והיא משמשת אותה ואת הפציינטים.   כמעט לא נכנסתי לשם מאז.  הסיר היה על אש קטנה וקבועה בשביל לשמור על החום.  הרחוב היה קר ונשפתי אוויר כדי לחמם את האצבעות. 

בעשרה לשתים עשרה היא הביאה את החבילה מהחדר ואני פתחתי אותה ומצאתי את הטרנינג השחור החדש.  חיבקתי אותה ואמרתי לה שהוא נראה קצת יקר, והיא אמרה שהייתה מכירה כללית במשביר והיא עברה שם בדרך מהעירייה, במקרה.  יכול להיות שהיא תיתן שירותי ייעוץ לאחד מבתי הספר בסביבה.  זה עוד לא סגור.  עדיף לא להגיד לאף אחד שום דבר.

כשנכנסתי לרחוב שלנו השמיים כבר היו לגמרי שחורים, ואפשר היה לראות ברקים במרחק.  ניסיתי להזיע כמה שפחות בתוך הטרנינג בשביל ללכת אתו גם מחר. עליתי לדירה במעלית.  כבר לא היה לי כוח לעלות שש קומות.  היא פתחה לי את הדלת כשצלצלתי.  לא התחשק לי  לחפש את המפתח בתיק.  במטבח היה משהו על הכיריים בסיר גדול.  "מרק?" שאלתי אותה, והיא עשתה לי כן עם הראש.  מרק.

בשתים עשרה בדיוק היא התקרבה אלי בעיניים מלאות פליאה, איכשהו מצליחה להיראות כמו בפגישה הראשונה.  בוא עכשיו ותנשק אותי, השפתיים שלה אמרו.  ניסיתי לא לחשוב שאני רעב.  הכנסתי לה את הלשון בין השפתיים וליקקתי אותן מבפנים.  אולי הייתי קצת יותר פראי מתמיד.  אני לא בטוח.  נישקתי אותה הרבה זמן.  היא אוהבת להתנשק.  האצבעות שלה החזיקו לי כל הזמן בעורף וחיברו את פנינו זו לזו. 

ורדית ביקשה שאני אתקלח וניגש אחר-כך לשולחן.  נישקתי אותה והורדתי את החלק העליון של הטרנינג.  אני חושבת שזה עובד, היא אמרה, אתה כבר נראה לי קצת יותר טוב.  חייכתי קצת.  הורדתי את מכנס הטרנינג והרחתי אותו כדי לראות אם הוא יחזיק מעמד למחר.  ורדית הסתכלה עלי במבט ארוך ושאלה למה אני מתפשט באמצע הסלון.  אספתי את הבגדים ונכנסתי לחדר השינה.

היא הכינה לנו מרק סיני עשיר.  המון ירקות היא אמרה, מוזרים אבל בריאים.  מינימום של מלח וכל מיני דברים רעים.  שתי ביצים.  מותר לך ביצה אחת ביום, אז שתי ביצים לשנינו זה בדיוק.  ומה יותר טוב ממרק חם לאור נרות כשבחוץ מטפטף גשם.  ומי רוצה להידחק במועדון או להצטופף בבית קפה.  כל הארץ מלאה ורק אצלנו יש מקום.

ורדית נכנסה לחדר קצת לפני שהלכתי לאמבטיה.  עמדתי מולה עירום והיא ניגשה והוציאה משהו מהמגירה ליד המיטה, בצד שלה. לא שכבנו מאז הסילבסטר.  היא נצמדה אלי אחרי האוכל וחיבקה אותי חזק ושלחה לי ידיים למקומות נעימים.  אני חשבתי כל הזמן אם זה ילך.  העניין עם ההליכות.  הטרנינג.  המרק הסיני שבסיר.  היא הביאה אותי למיטה והתפשטנו.  רציתי להגיד לה שאני לא כל-כך רוצה אבל היה סילבסטר והמעמד מחייב.  חשבתי על דברים אחרים.  עשינו את זה לאט וברכות.  נגעתי בה איך שהיא אוהבת.  אחרי שגמרנו היא שכבה לידי והתכרבלה.  חיבקתי אותה ואמרתי תודה על הערב הנפלא.  היא סיפרה לי כמה קשה היה למצוא טרנינג שיתאים לי ואיך היא כמעט נכנסה להיסטריה כשהיא לא מצאה אותו בחדר.  אני סיפרתי לה במבוכה איך הרמתי את המכסה של הסיר כדי לראות מה ההפתעה.  היא צחקה ואמרה שאני ילד קטן. 

היא מצאה מה שחיפשה במגירה והתיישבה על המיטה כשפניה אליה.  פתאום התביישתי.  הגוף שלי רעד והזיעה טיפסה לי על הגב והחזה.  רציתי להיכנס לאמבטיה.  החיוך שלה לא היה שלם.  חצי חיוך.  היא הסתכלה עלי ואני חשבתי כמה שזה מגוחך.   הייתי עירום מולה ולא רציתי לעשות שום דבר.  החיוך שלהב התרחב והיא הניחה את הניירות שבהם התעסקה והתקרבה אלי.  מתוק שלי, היא לחשה, הייתי לוקחת אותך ממש עכשיו.  הייתי מורידה אותך על המיטה ושוכבת אתך.  עכשיו כמו שאתה.   התכופפתי קצת ונתתי לה נשיקה על המצח.  היא חיבקה אותי.  רק חבל, היא אמרה, שיש לי מרק על האש.  אז תלך להתקלח ובלילה אני אעשה לך טוב.  מבטיחה.

במיטה היא בקשה שנדבר.  חשבתי על מה.  מה עם המבט שקיבלתי היום מרואה החשבון מיכאל.  לספר לה עליו?  אולי כדאי לתאר לה את האיש במעיל הגשם שהלך אתי כמה דקות בשדרה בכניסה לשכונה.  הוא החזיק מטריה סגורה ביד שמאל.  התחלתי להירדם בתוך המחשבות אבל ורדית העירה אותי והזכירה שהיום תורי לשטוף כלים.  היא יודעת שאני הרוג אבל מחר אני בטח יוצא מוקדם ולה יש עבודה מהבוקר.  יישאר מטבח לא מסודר עד הצוהריים.  לא טוב.

מתוך שנה נזכרתי שבערב של הסילבסטר זה היה תורה לרחוץ, אבל אחרי ששכבנו לא התחשק לה לקום.  היא נרדמה.  אני קמתי מהמיטה בשלוש לפנות בוקר. עוד לא עצמתי עין.  הלכתי למטבח ורחצתי את הכלים באור של הניאון הקטן.  שפשפתי את הצלחות במרץ בספוג נוקשה שורדית קנתה.  שמתי עליו כמות כפולה של חומר ניקוי בריח לימונים, כזה שטוב לעור.  גירדתי את הכלים הלוך ושוב.  את הצלחות.  את הכוסות.  את המזלגות הקטנים והכפות.

היא הזכירה בתגובה שלמחרת היא אמרה לי בבוקר תודה והעירה אותי בנשיקה.  ושלושה ימים אחר-כך היא רחצה כלים במקומי כי הייתי הרוג מהעבודה ואפילו לא הלכתי הביתה.  סתם לקחתי אוטובוס.  באותו יום לא היו הרבה כלים כי הזמנו סיני שנשמע בריא בטלפון אבל כשהוא הגיע הסתבר שהוא מתובל נורא והיא אכלה חצי ושמה חצי במקרר, והרגישה נורא אשמה אז היא רחצה כלים בתור פיצוי.  הזכרתי לה את זה והיא כעסה.  למה אתה תמיד זוכר רק את הדברים הרעים, היא שאלה והסתובבה לצד שלה.  היא הולכת לישון.

גררתי רגליים למטבח.  הסיר הגדול של המרק בראש ערמת הכלים.  היא קנתה אותו שבוע לפני הסילבסטר.  אז קרצפתי אותו בפעם הראשונה.  אחרי שסיימתי לא נשארו שום ירקות אקזוטיים ובריאים.  הקצפתי את נוזל הניקוי במים ובהיתי בו כשחלף פעם אחר פעם מתחת ליד המחזיקה בספוג הכלים.  הייתי חייב לנקות טוב כי פסטה זה דבר דביק.  ככה ספרו לי.  עודדתי את עצמי בשיר חדש ששמעתי ברדיו.  שטפתי את הסיר במים קרים ושמתי אותו במקום.  ורדית שכבה באותו מקום על המיטה והייתה ערה.  היא פתחה את הידיים לחבק אותי. אני נפלתי לתוכה. 

מאז הסילבסטר היא עברה לבשל ירקות סיניים ומרקים.  כל הזמן הזכירה לי  שאני נראה ממש הרבה יותר טוב.   הד"ר יוספזון הסתכל עלי בכל ביקור דרך המשקפיים הקטנות שלו.  מדי פעם היה לו חיוך.  חיבקתי את ורדית מאחור, נישקתי לה את העורף ואמרתי לה שאני הולך לרחוץ כלים.  היא מלמלה משהו ללא מובן.  כנראה הייתה כבר ישנה.  רציתי להגיד לה משהו אבל שתקתי במקום.

קמתי מהמיטה בתחתונים אבל היה לי קר.  לבשתי את הטרנינג השחור, את שני החלקים, ולא חשבתי על שום דבר.  גירדתי את הכלים.  הייתה איזו עוצמה אלימה בתנועות של הספוג שעבר עליהם.  את הסיר הגדול השארתי לסוף כרגיל. השקעתי בו את כל הכוח.  העברתי את הספוג מצד לצד וגם במעגל גדול. גירדתי כל פתית שומן מיותר.  ספגתי הכל וכיסיתי את הסיר בסבון.  ציירתי באצבעות עיגולים בתוך הקצף.

שטפתי את הסיר והנחתי אותו במקום.  רחצתי ידיים וניגבתי אותן, לאט ובזהירות.  חשבתי לרגע ללכת ולנשק את ורדית הישנה.  לא הלכתי.  לקחתי את המפתח של הבית שהיה תלוי ליד הדלת ועזבתי את הבית.  אפילו נעליים לא לקחתי.  הווקמן היה בכיס של הטרנינג.  בדקתי.  רק אחרי שסגרתי את הדלת שמתי את האוזניות.   

ובינתיים ב'זוטא': ציפורניים, נעליים הורים וילדים. וגם הזמנה לכותבים ולאמנים.