האמת?

על הסרט פרוסט/ניקסון

צריך כנראה להיות אמריקני של ממש כדי להיות מוטרד מדמותו של ריצ'רד ניקסון. האיש שהפסיד ברגע האחרון לקנדי ב-1960, ניצח שמונה שנים מאוחר יותר, הכניס את ארה"ב לוייטנאם, היה 'האיש הרע' של 'קיץ האהבה' והפך את הסיומת 'גייט' לתוספת מקובלת לכל פרשייה בעולם נפל כנראה מבין הכיסאות עבור ישראלים מהדור שלי: לא מאוחר מספיק כדי להיות מוכר מהחיים, לא מוקדם מספיק בשביל ההיסטוריה. ובשנות ה-80, בתקופה שגרתי בארה"ב, כנראה לא היה עדיין מאוחר מספיק בשביל שיעשו עליו סרטים.
אבל עכשיו כנראה זה הזמן, ואפשר לשלוח כמועמד לאוסקר סרט שמנסה לפנח את החידה של 'טריקי דיקי', האיש והמניפולציה, ומתמקד דווקא לא בתקופה שהיה רב עוצמה, נהנהיג את המדינה ביד רמה ורמס את זכויות האזרח ביד השנייה, אלא בתקופה החלשה ביותר שלו, אחרי הנפילה, כשהוא מנסה להציל מה שנותר מהמורשת שלו ולא נעלם בעשן ה'גייט'.
במהלך מרתון האוסקרים שלי, לא ציפיתי להרבה מהסרט הזה; אחרי הכל, הבמאי הוא רון האוורד, שכבר הגיע לאוסקר עם סרט איום ונורא ('נפלאות התבונה'). אבל כנראה שגם במאי בינוני לא יכול להרוס תסריט טוב, ומכאן הכל מתחיל. התסריטאי, פיטר מורגן, כתב את המחזה שעליו מבוסס הסרט (וגם את הסרטים 'המלכה' ו'המלך האחרון של סקוטלנד') ומצא את השאלה המעניינת ביותר לגבי ניקסון – היחס המרתק בין המניפולציה לאמת.
ניקסון, כמו פוליטיקאים ישראליים מסוימים, הבין היטב את התקשורת, והבין שאפשר לתמרן אותה ולא חייבים להיכנע לה. הוא למד איך לנצל את האהבה של המדיה למשפטים קצרים, את לחץ הזמן ואת ההתמקדות של התקשורת בסובייקט כדי לעצב את דעת הקהל בדרך הנוחה לו. אבל דווקא כשכבר לא היה למה לעשות ספין, וכל מה שרצה הוא לספר לקהל את סיפורו, הוא נתקל באיש טלוויזיה שלא מבין בפוליטיקה אבל מבין בתקשורת ובמניפולציה לא פחות ממנו – מראיין בריטי צעיר (אז) בשם דייוויד פרוסט. המפגש בין השניים, הדרך שבה הם לומדים זה את זה ומסלול ההתנגשות (הבלתי נמנע) ביניהם מככבים בעלילת הסרט, אבל מתחת לכל נותרת כל הזמן השאלה המציקה בדבר האמת. ודווקא התשובה עליה נשארת לא-בהירה, חומקנית, לא סגורה עד הסוף. מה רוצה המניפולטור ברגעים השלווים, האישיים שלו? האם הוא מרמה גם את עצמו?

(בפעם הבא: נונים באנגלית)