אבנר (סיפור)

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

ואם לא תבוא לעבודה יום אחד אז מה יהיה.  אתה קם בבוקר, מסיט מעל פניך את רעמת השיער, מחפש את הגומייה.  ואם תכבה עוד פעם את השעון המעורר ותישן עוד שעתיים.  בטח שיהיה יותר טוב.  אולי תקום ולא תלך לעבודה בכלל.  כבר עשית את זה פעם ולמנהל אמרת שלא הרגשת טוב.  לא שקר.  באמת לא הרגשת טוב.  זה לא הגוף שרגיש, זה הנפש שהיא קריזיונרית כזאת.  רועדת כמו אחרי טריפ.  רועדת כמו להיכנס למים הקרים ולצאת.  רועדת.  בבוקר, כל היום, מרימה את הראש שלה להיכנס לאוויר הקר ומייד שוב רועדת.  למה להרים את הראש אתה שואל? ואם לא תבוא לעבודה אז עוד פעם תחביא אותה במקום המוכר בתוך עצמך, בלי קירות, בלי גבולות אבל עם ביטחון ושלטון.  פה אני יכול לעשות הכל.  פה, בתוך הקן שלי, אני יכול לעשות הכל.

אתה יודע מה יקרה כשתקום בשעה אחת-עשרה בבוקר ותנסה למתוח את העצמות.  אתה יודע שכל הגוף שלך יצעק, כרגיל, לא עכשיו.  אתה יודע שתלך ותעביר שם עוד יום, תבהה במחשב, תעשה לעצמך רגשות אשמה, תקרא עיתונים.  אתה קורא עיתונים הרבה יותר ממה שהיית רוצה.  אין לך כבר יכולת לספרים.  הם משעממים אותך, מנחיתים עפעף על עפעף.  אתה קורא עיתונים ומקשיב לחדשות.  היום יעבור.  אם יהיה לך מזל אתה תצליח להתחמק ולהתגנב ביציאות כמו רוח רפאים כדי שלא יראו אותך.  לכאן אינך שייך.  ולאן כן?

מדי פעם אתה מרים אצבע קטנה ורועדת.  רוצה לדבר, או להצביע על משהו, או למדוד את כיוון הרוח.  אצבע יבשה מרוק, מרוקנת פנים.  אצבע מורה.  הקצה השני הוא בלב הענן.  אצבע שהיא כליא ברק.  ואתה מתחשמל.  המכה היא קצרה ולא משמעותית.  פריצה של גבול נשיאת החשמל באוויר.  אבל האצבע מתפוררת לאפר ולבך נכבה שוב.  ואם לא תבוא לעבודה מה כבר יהיה? שום דבר.  ואם תבוא בזמן אולי תאיר ליום אחד את השמיים.

למי אנחנו קוראים גיבור.  יושב ליד המחשב.  כותב.  הגוף נטוי קדימה, השפתיים לחוצות זו מול זו, העיניים בוערות כאילו האוויר שבינך למחשב הוא בריכה מלאת כלור ואתה תלמיד שחייה ביום הראשון.  המחשב אינו חלק קבוע מהעולם הפנימי.  הוא רק מנוכס לשניות המעטות של המעבר מחומר סגול המצונף בתוכך כשבלול למצבים של אפס ואחד בטרנזיסטורים פנימיים ולנקודות של שחור על פני לבן, על המרקע, בתוך מלבן המוקף בסימונים מוסכמים.  אתה חושב שאתה מבין אותם, הם משרים בך ביטחון הירוגליפי מול הנוגשים.  אבל בתוך האמת הם אינם באים לעזרתך, ואתה עירום מול אלו שאינם דוברים את השפה. 

למי אנחנו קוראים גיבור.  אתה שקוע בתוך חלק מגופך.  רוח שמצטנפת פנימה.  והפגנות האצבע האלו לתוך שמיים מלאי עננים?  האם זו גבורה? האצבעות שלך אינן יודעות על איזה מקש ייפלו עכשיו.  הן מדפיסות בלי אבחנה, במעבר ישיר מהראש למרקע.  אתה נמצא בתוך הקצב, ומתוכו אתה רואה את הדמות המתגבשת.  למי אנחנו קוראים גיבור.  השם הוא אולי הדבר החשוב ביותר.  אתה מהסס לרגע לפני שאתה מוצא אותו בתוך מוחך, קורע חלק מהשבלול כדי שהערפל לא יציף את הכתיבה.  אבנר צועד החוצה מהמרקע ומתיישב מולך. 

אבל הדלת נפתחת לתוך החדר.  כבר אינך לבד.  אתה יודע שאינך יכול להימלט.  אתה מוותר ומשאיר אותו מרחף בתוך חלל ה- Save של המחשב.  הולך בהכנעה אל פתרון ידוע מראש, לרגיעה מובטחת, כאילו כבר טוב.  השבלול נרגע, האצבעות לא מוליכות, המלים מורעלות ומעורפלות.  הולך ונעלם בטפטוף גשם ללא סוף.

****

את כל החיים שיש בי אני מעניק לאבנר.  בגופו אני מתפיח את השמרים הקפואים.  כשהוא משוטט הוא הופך למחילה קטנה ונוחה שאפשר להניח בה את הראש ולישון, או להתכרבל ולהתחפר יותר ויותר.  ככל שאתה נכנס לתוך המערה, האוויר נעשה צלול יותר והנשימה קלה.  ככל שהחפירה עמוקה זורמים המים, יותר ויותר. 

אבנר משיט בכלי הדם את הרעיונות שהסתיידו.  הוא מצמיד סמרטוט אדום כדגל לסיכות נעצים מהופכות הצומחות מתוך גלדים מגורדים. שט.  מצביא מנצח.  זה הוא.  האם אפשר לומר שהוא מרים את נס המהפכה? כל מילה שנכתבת היא מורעלת, מקולקלת, מבטאת דברים אחרים ממה שיש בה.  אבל אבנר מתעצב ממשמעותן המקורית של המלים, אוסף את הריר של כל אחת ואחת, מוזג אותו ומוסיף לעצמו עוד שערה, עוד ציפורן, עוד רקמה שרירית בירך.  אבנר שלי, חלק מגופי.

רוח החיים של אבנר מביטה מתוך עיני. היא נושמת לאט כשאני מביט בחזה העולה ויורד שנגרר אחריה.  ריריות עיניות פשוטות מנסות להפיק ממני דמעות.  את כל הדמעות שבי אני מזיל לתוכו.  האם אבנר הוא פרי דמיוני?

אינני יודע.  אבנר נוצר מתוך ההבדלה בינו לבין הקולות החנוקים שאני משמיע (נשען על מרקע המחשב, על האותיות, מוציא מתוך גרוני קול עמום, נבוב).   נר ההבדלה שורף ומפריד את פני האור של אבנר מפני העור שלי. את עברו מעברי. 

***

גינות הדשא שליד בית הגידול שלך.  גבעולים דקיקים נדרסים בנעלי ספורט חדשות.  הייתם רק שניים:  אתה ואחיך.  וכל העולם.  כדור-רגל מנופח.  ליגה של מלים.  לכל תנועה משמעות זועקת לשמיים, הילוך חוזר, שידור ישיר, שם מוגדר, פרשנות.  דרסת את הדשא ומילאת אותו בחיים.

זמנים אבודים.  עד היום אינך עונד שעון ודווקא עכשיו אתה מודע לזמן.  משחקים עד החושך ואחריו, בתוך הבוץ, ללא סיום מתוכנן מראש.  זמן מוקצב לכל משחק ובכל זאת לזמן לא הייתה חשיבות.  איך כך? כך. כך.  שמש, ממטרות, אנשים זרים וזקנים שלא אהבו את המשחק.  צעקות של קהל.  ילדים אחרים.  שיבוץ השופטים למשחקים השונים.  היית יכול להסתכל ולומר במלוא הרצינות עד כמה טיפשי המשחק הזה.  לא אמרת.  ידעת שזהו המשחק  הגדול באמת ועכשיו יוכרע הכל.  ידעת את זה כי רצית לדעת.

אתה מעדיף לא להתעורר מחלום כי בחלום אתה תמיד יכול להתעורר.  עכשיו אין קץ לבריחות שלך.  יושב מול המחשב ובורח שוב, בריחה מיואשת כי אתה יודע.  לא כמו אז. יודעת שאין תכלית.  בסוף תסתובב ותחזור.  אתה לא מאלה שבאמת הולכים עד הקצה.  ענני ספק מציפים את מגרשי הדשא ומחזור אחר מחזור של משחקים מתבטל בשל הגשם או פציעתו של אחד השחקנים.  האם למדת לשחק את המשחק לבד?  האם למדת שזה רק משחק?

צועק.  האח עזב למצוא את עצמו, צבא, מפקדים, לבנון.  אתה לא בונה אותו לתוך אבנר.  קול הדמים שלך הוא שרץ במעבה האדמה וייוולד מחדש עם מסע אצבעותייך.  לבוש בבגדים שהצלחת להציל, אתה מחלץ את הדברים הלא-חשובים.  אורז בתיק קליפות אֶנוש.  אין בך מאבנר והוא לא בך.  אבל אתה יודע שדמך נתון בו, שחלומותייך מכסים אותו בהילה, שהוא בא משלך. 

****

ללכת לים.  לעמוד מול הגלים ולצעוק. לנשום את המים.  המלים מלוכלכות, מורעלות.  בלחישה של המים יש מגע וליטוף עדין של צעיפים על פנים.  ללכת אל הים.  להיכנס למרכזו ולא להבין את המלמול החוזר ונשנה שלו.  אבנר שלי, הולך לתוך הים.  אבנר שיוצא מתוכי והולך על פני הגלים, נוגע בהם בבהונות מדי פעם, בונה בהם מעגלים מתרחבים של משמעות.  מעגל.  נקודה.  מעגל.   ללכת אל תוך הים, לשחות מתחתיו, לצוף מתחתיו.  דג משה רבנו זוחל על הקרקעית כששתי עיניו פעורות כלפי מעלה.  להצמיד את הידיים לקול הלחישה המרחף והולך.  לענן החול המופרח מהקרקעית.  לשלוח אותן קדימה בפילוח דק של המים עד לקצה הימתחות השריר ופקיעת הריאה והנימים המחוברים אליה והעיניים שנקרעות בלי קצה וסוף. בלי שגלגל העין מגביל אותן. מתפשטות לכל הים, לכל הכיוונים, כמו אדוות ארוכות המתרחקות לתוכו. אני ואבנר שיצא מתוכי. אני ואבנר שהלך לים. אל הים. אל תוך הים. אל תוך תוכו של הים.

אבנר יחף. אין לו צורך בנעליים כדי ללכת על הגלים.  רגליו עטורות שיער ועירומות.  גבו שזוף.  שערו פרוע.  הוא יצא ממני.  אני שוחה תחתיו, מביט בו בעיניים נמלאות אור.  הוא מרים את כף רגלו ומנחית אותה על חלקת המים שבינינו, לנפץ את חלון הראייה, לנפץ את העין שרודפת אחריו כל הזמן, העין שלי שמביטה בו, העין שלי שיצרה אותו, העין שלי שמתוכה נולד והוציא את רגליו החומות אל היבשה, ועכשיו הוא מהלך עליה, מנפץ אותה בדריכת בהונותיו, פותח בה בורות הולכים ומתרחבים שקצותיהם זוהרים באור השמש, דורך וממשיך לרוץ, מאיץ את קצב מעופו על פני המים, על פני, על אקווריום הפנים הנרחב שהוא הים.  הוא רץ עלי.  איני יכול לעקוב אחרי המרוץ הזה, הלא ברור, אחרי הריחוף בין מים לשמיים, בין שקוף לכחול. 

****

אם זה כך אז מה נשאר.  רגליו הצועדות על פני.  ההולך על הגלים הולך ממני.  אם זה כך אז אפילו הנשימה היא מאמץ קשה מדי.  מה שזרם מתוכי לא ישרוד ביבשה.  הוא נמלט כמנצח על פני הים האינסופי.  אם זה כך אז מה הועלנו.  כשהשמש מאירה בחוץ עדיין כפוף על מקלדת ועדיין שומע בראש קולות הכופים עלי להתיישר.    אבנר נמלט.  הקשב.  אבנר נמלט.

אם נמלט ממני, איני יכול ללכת אחריו.  אני שוכב ונושם על גבי, שוכב ונושף על פני.  מתהפך מדי פעם מצד לצד.  מעביר קוביות של זמן בגופי.  אני רואה כבר את גבו הולך ממני.  אני רואה את חלק הפלנקטון ששבלולי הסגול שיקע בו כנקודה האחרונה בגופו ההולך ומתרחק.

ומאופק גליו, מאופק פני, בא קול, הד קולי וקולו.  הד הצעקה שנהגתה על שפת הים.  הד מילותי שחזרו בגלים הולכים ומתקצרים.  הד הולך ומתגבר.  משפריץ על הדף כתמי צבע ודיו.  ספרינטים מהירים.  סערת ברקים מתקרבת ואצבעי נשלחת שוב, חוששת, מקללת את עצמה ואת השמיים.  אצבע אלוהים מונחת על מקשי הים ומצפה לברק שיכה בה.  ברק על פני המים. 

אבנר נולד ממני ולא ישוב.  הוא רק יחזור בקול הרעם המתגלגל מגרונו.  הוא יהיה העולם החדש שבתוכו אשרטט את הסערה הבאה.  אני יודע את יצירתו של אבנר אך איני יודע את קיצו.  הוא יודע את קיצי המתמשך אך אינו יודע את סוד יצירתי מחדש.  ואני אקום מאת המחשב והמקלדת ואעלה אל פני השטח, מכוסה אדים, ערפילי, מורסה שחורה ומתנפחת שעורקי הזהב בסלעיה רוטטים.  אבל אקום.  ואהיה.  ואבנר ילך ויתרחק.