הספרים המכוננים שלי

ראשון, ה-35 במאי של אריך קסטנר, אחד הספרים שקראתי הכי הרבה פעמים, כולל בערך ארבע פעמים לפני שהבנתי את הבדיחה החבויה בשמו. לאחרונה גם סגרתי מעגל, כשהיה זה הספר הראשון שקראתי במלואו בגרמנית (שפת המקור).

שני, בהמשך המסע במחוזות הדמיון, הקברים של אטואן מאת אורסולה ק. לה גווין. ספר ילדים אפל אם אי פעם היה כזה, על נערה שמגלה לאט-לאט דברים על עצמה שהיא לא בטוח שהיא רוצה לדעת. קראתי את הספר בלי לדעת שהוא חלק מטרילוגיה מקושרת-חלקית, ולמעשה הספר השני בה; אבל האחרים לא השפיעו עלי באותה מידה. אפילו לא קרוב.

השלישי והרביעי באים מהתקופה שבה סיימתי את כל הספרים "לילדים" בספריה, ובאופן טבעי – בעקבות ההתעניינות שלי במדע וספרי ההרפתקאות שקראתי כילד – עברתי לטרוף את מדף המדע הבדיוני.  למרות שבלעתי את כל כתביו של אסימוב בערך, הספרים שנשארו אתי מהתקופה הזו הם דווקא לא יצירות המד"ה ה"קשה", המדעי והמדויק, אלא ספרים שעסקו בקשייה של הנפש האנושית להתמודד עם המצאות חדשות. בהדלת המוליכה אל הקיץ של רוברט היינלין מוצא הגיבור דרך לצאת מלולאה בלתי-אפשרית באמצעות מכונת זמן והרבה הומור; ובפני מועדות לכוכבים, קלאסיקת-ז"אנר של אלפרד בסטר, מתואר העתיד המוטרף ביותר שקראתי מעולם כרקע לעלילה סוחפת ובלתי מתפשרת של נקמה ומימוש עצמי.

מהרשימה הזו, שיש בה אוסטרי, צרפתייה, פרואני, רוסי-אמריקני ועוד כמה אמריקנים, אפשר לחשוב שאני לא קורא בכלל פרוזה ישראלית, וזה כמובן לא נכון. פשוט השארתי אותם לסוף, כי בהיותם בעברית במקור, שני הספרים הבאים השפיעו יותר מכל על הכתיבה שלי – מסוג הספרים שצריך לשים לב טוב שאתה לא מעתיק מהם בטעות. מספר תשע הוא בתו מאת יורם קניוק, ספר שאחריו מצאתי את עצמי רוקם עלילות סופר-מורכבות שבה כל דמות שיחקה שלושה תפקידים שונים והסיפור נע קדימה, אחורה והצידה בזמן כל שני עמודים. הנס של קניוק הוא שאיכשהו הכל מתחבר בעוצמה אדירה בסוף – גם אם באמצע נראה שהעלילה תועה על גלי ענק מכל העברים. חוויה אחרת לגמרי זימן לי הרומן שתהיי לי הסכין מאת דוד גרוסמן, אותו קראתי כמעט בבליעה אחת ותוך תחושה עזה שגרוסמן היה אצלי בחדר, או אפילו אצלי במוח, עם טייפ ריקורדר קטן, וחמס לי רעיונות בסיטונות (את התחושה הזו קיבלתי, אגב, מכמעט כל ספר של גרוסמן, כולל הנוכחי שאני כבר בעמ" 596 שלו). גם זה ספר על תשוקה נואשת, אבל גם על אנשים פגומים – משהו שיכול לגרום למישהו פתאום להאמין שדברים גדולים מהחיים גם קורים בחיים הקטנים-מהחיים שלנו.