כמו יעל, ובהשראת לי, גם אני מעלה כאן רשימה של עשרה ספרים "מכוננים" – מגדירי זהות, מזעזעים עולם, עוקרי הרים וטוחניהם זה בזה, מה שתרצו. וכמו הרשימה של יעל, גם שלי מסודרת פחות או יותר בסדר כרונולוגי.
ראשון, ה-35 במאי של אריך קסטנר, אחד הספרים שקראתי הכי הרבה פעמים, כולל בערך ארבע פעמים לפני שהבנתי את הבדיחה החבויה בשמו. לאחרונה גם סגרתי מעגל, כשהיה זה הספר הראשון שקראתי במלואו בגרמנית (שפת המקור).
שני, בהמשך המסע במחוזות הדמיון, הקברים של אטואן מאת אורסולה ק. לה גווין. ספר ילדים אפל אם אי פעם היה כזה, על נערה שמגלה לאט-לאט דברים על עצמה שהיא לא בטוח שהיא רוצה לדעת. קראתי את הספר בלי לדעת שהוא חלק מטרילוגיה מקושרת-חלקית, ולמעשה הספר השני בה; אבל האחרים לא השפיעו עלי באותה מידה. אפילו לא קרוב.
השלישי והרביעי באים מהתקופה שבה סיימתי את כל הספרים "לילדים" בספריה, ובאופן טבעי – בעקבות ההתעניינות שלי במדע וספרי ההרפתקאות שקראתי כילד – עברתי לטרוף את מדף המדע הבדיוני. למרות שבלעתי את כל כתביו של אסימוב בערך, הספרים שנשארו אתי מהתקופה הזו הם דווקא לא יצירות המד"ה ה"קשה", המדעי והמדויק, אלא ספרים שעסקו בקשייה של הנפש האנושית להתמודד עם המצאות חדשות. בהדלת המוליכה אל הקיץ של רוברט היינלין מוצא הגיבור דרך לצאת מלולאה בלתי-אפשרית באמצעות מכונת זמן והרבה הומור; ובפני מועדות לכוכבים, קלאסיקת-ז"אנר של אלפרד בסטר, מתואר העתיד המוטרף ביותר שקראתי מעולם כרקע לעלילה סוחפת ובלתי מתפשרת של נקמה ומימוש עצמי.
מתישהו – באזור גיל 21 בערך – התחיל המד"ב שעמם אותי, וחיפשתי עולמות חדשים. אחד מאלה היה כמובן השירה. אבל גם שם לא זנחתי את חיבתי לכתיבה פנטסטית: ספר השירה המכונן מבחינתי בעברית הוא ספר השירה השני או השלישי שקניתי בחיי – זיקית, או עיקרון אי-הוודאות של רחל חלפי. זה היה הספר שלימד אותי ששירה רשאית ויכולה לגעת בכדורי אנרגיה, בתקשורת בין המוח לתודעה, בגלים, בחלקיקים, בדרקונים ובעיקרון אי-הוודאות. שנים אחר-כך מצאתי שירה עשירה לא פחות, אבל חצובה מן המציאות ופוליטית בלי להיות פלקטית אצל ססאר ואייחו, משורר פרואני מנודה שאוסף משיריו תורגם לעברית בידי טל ניצן ויצא תחת השם גלגלו של הרעֵב.
באמצע שנות ה-20 שלי התחלתי גם להתעסק ארוכות הנושאים של מיניותף זהות מינית, התמכרות, פטישיזם, קוויריות ומה לא (ב-1996-7 כתבתי את "פרפרי כאוס", הרומן הראשון שלי, מתוך כל העיסוק הזה). שני ספרים מכוננים (מתוך רבים שבהם נגעתי בחיפוש הזה) הם לוליטה של נאבוקוב, ספר שכל קריאה בו היא קילוף של עוד שכבת משמעות, ושאני רואה אותו כספר מכונן בין השאר מכיוון שקשה לי להביא את עצמי לנתח אותו בצורה אינטלקטוראלית בלבד; והיומנים של אנאיס נין בתקופה שבה חיתה עם הנרי מילר בפאריז, שיצאו בעברית תחת השם הנרי וג"וּן. יש ביומנים האלה הרבה מאותה נואשות שהיא מבחינתי איזה סימן היכר לאמנות (או לפחות לחיפוש אחרי האמנות).
מהרשימה הזו, שיש בה אוסטרי, צרפתייה, פרואני, רוסי-אמריקני ועוד כמה אמריקנים, אפשר לחשוב שאני לא קורא בכלל פרוזה ישראלית, וזה כמובן לא נכון. פשוט השארתי אותם לסוף, כי בהיותם בעברית במקור, שני הספרים הבאים השפיעו יותר מכל על הכתיבה שלי – מסוג הספרים שצריך לשים לב טוב שאתה לא מעתיק מהם בטעות. מספר תשע הוא בתו מאת יורם קניוק, ספר שאחריו מצאתי את עצמי רוקם עלילות סופר-מורכבות שבה כל דמות שיחקה שלושה תפקידים שונים והסיפור נע קדימה, אחורה והצידה בזמן כל שני עמודים. הנס של קניוק הוא שאיכשהו הכל מתחבר בעוצמה אדירה בסוף – גם אם באמצע נראה שהעלילה תועה על גלי ענק מכל העברים. חוויה אחרת לגמרי זימן לי הרומן שתהיי לי הסכין מאת דוד גרוסמן, אותו קראתי כמעט בבליעה אחת ותוך תחושה עזה שגרוסמן היה אצלי בחדר, או אפילו אצלי במוח, עם טייפ ריקורדר קטן, וחמס לי רעיונות בסיטונות (את התחושה הזו קיבלתי, אגב, מכמעט כל ספר של גרוסמן, כולל הנוכחי שאני כבר בעמ" 596 שלו). גם זה ספר על תשוקה נואשת, אבל גם על אנשים פגומים – משהו שיכול לגרום למישהו פתאום להאמין שדברים גדולים מהחיים גם קורים בחיים הקטנים-מהחיים שלנו.
תמה הרשימה, ואני כמובן מרגיש שעוד רבים אחרים היו חייבים להשתבץ בה. מה יהיה על סילביה פלאת", על "אבישג" של שיץ, על "מומו" של אנדה ועל הסיפורים הקצרים של הארלן אליסון? ואיך רשימה כזו יכולה באמת להיות שלמה בלי "העכברים ולאה גולדברג" (לסקלי), "מר שועל המהולל" (דאל) ו"התיקונים" (פראנזן)? נו, לפחות הזכרתי אותם בפסקת הסיום. (-:
הנה ספר ילדים שלא קראתי:
"הקברים של אטואן"
תמיד לומדים משהו. תודה.
וגם אני התלבטתי ברשימה שלי על לוליטה.
תקראי, תקראי. הוא מצוין גם למבוגרים (והוא למעשה חלק מטרילוגיה, שמתחילה עם "הקוסם מארץ-ים").
ולמה התלבטת על לוליטה?
את "בתו" של יורם קניוק קראתי ממש לפני שנה, בתקופה לא קלה. אני זוכרת את עצמי, עולה על אוטובוסים לנסיעות ארוכות, בלי כוחות ממש, ופותחת את הספר כדי ללוות את דמות האב או שמא שהיא תלווה אותי.
נסענו כך, בכבישים ארוכים, לאים ועייפים, בחיפוש מתמיד. כמה שחיפשתי בעת ההיא.
ופתאום הזכרת לי את החיפוש ההוא, את האוטובוסים ההם, את הנסיעות, את העייפות, הספר שנח בחיקי ואני בחיקו.
נדמה לי שאני עדיין מחפשת.
ועדיין עייפה.
וממש מהיום זכור לי אוטובוס. רק הספר התחלף.
מעניין, גם אני קראתי אותו כשהיית בנסיעות על קו קריות-פרדס חנה (היתה לי חברה שם). אבל אצלי הוא כמובן נשאר קצת יותר…
בענין בתו, של קניוק, קראתי אותו לפני שנים כשיצא… והוא ענה אצלי על השאלה, עד כמה האם הורים יכולים להרשות לעצמם להיכנס לעולמם של ילדיהם המתבגרים ,מתוך רצון לגונן עליהם? או האם על ההורים לשמור בקנאות על עקרון שמירת הפרטיות של ילדיהם? זו דילמה רצינית של הורים החושדים שמשהו לא ממש בסדר עם הילדה שלהם אבל לא מעיזים לחטט…
מה עם ג"יימס ג"ויס ומרסל פרוסט? ומה עם כל מיני מד"ב כגון חולית או סולאריס או פיליפ ק.דיק?
🙂