מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
יש לי עוד מה להגיד על דת, אמונה והגדרות, וגם על הגיבורה הליכטנשטיינית לא ויתרתי, אבל בינתיים, במסגרת החזרה לדברים הבסיסיים, שיר.
ברווחים
הטווח הארוך מתרחש במרווחים האופפים את הקצר.
מטרונום קוצב שניות –
איך הן מתחברות לשמונה שנים?
שהרי אם נפרקן מדובר
במרווחים של שום דבר
צחצוח שיניים למשל
אי הבנות קטנות
פרצי תשוקה עיוורים לרגש
שאין כל הבדל בינם לבין עכשיו
במיטתנו
רצונות מתנגשים בציפיות, דועכים
שמונה שנים ואין לי סבלנות
איפה מה שהחזיק כל הזמן
למה צריך להתחיל מהתחלה
האטום מורכב מגרעין קטן,
אלקטרונים קטנים עוד יותר,
והמון רִיק.
שמונה שנים נבנות מאטומים של זמן,
כמו הכרית, המיטה, כף היד
שנמנעת הפעם מללטף
ומתמסרת לרגע של
אי-עשייה, אי-תקשורת, אי-אהבה
לַרִיק הממלא את הרווחים.
אני מרגישה שאני מבינה אותך (בקטנה). זה שיר מאד אופייני לחיבור שלך בין פיזיקה לרגשות וזה, לדעתי, חינני.
יש מקום לפירוט מסויים של החוויות הלא ברורות: מה באמת הדבר שהחזיק (אולי על זה תענה לעצמך) ולאן ומדוע הוא נעלם?? השאלה "למה צריך להתחיל מהתחלה" קצת שטוחה וחסרת עומק או המשכיות ברורה בשיר- חדד או הבהר (ורק אם ממש בא לך אז נמק ותן דוגמאות..) וסליחה על ההסחפות הפדגוגית
אולי כדאי גם לשקול את המסה של הנושא הפיזיקלי מול הנושא הרגשי בשיר. יש לי רושם שהפיזיקה מטילה כרגע את כובד משקלה. וסליחה על ההסחפות המדעית.
טוב, לישון.
השיר הוא על האובדן של הדבר הזה שהחזיק, כך שאני לא יכול לפרט עליו – הוא מחוץ לתחום ההשגה של השיר.
עם זאת, ייתכןשצריך באמת לחבר את זה למשהו יותר קונקרטי.
אני בדיוק בדרך לעסוק בזמן.
אני חושבת שזה אחד המדוייקים שקראתי.
תמונות מחיי נישואין. מהמרווחים.
נהדר.
קיצים לטריסטול.
תמונות מחיי אהבה (אנחנו נשואים רק ארבע משמונה השנים האלה).
מזנון עברת לפיסיקה מודרנית, אבל שם הכל כבר רק רווחים…:) יפה ההשלכה הזו מן הפיסיקה אל האנושי.
הפיסיקה המודרנית היא הקרובה יותר לאמת (-:
(זה, אגב, לא רעיון שלי; נכתבו כבר ספרים רבים על המקבילות בין פיסיקה מודרנית להגות הבודהיסטית ונגזרותיה)
כהרגלי, אני מחפשת את סיפור העובדות מאחורי השיר, ומתרשמת שמתואר בו פרק זמן לא טוב. פרקי זמן לא טובים מתחלפים תכופות בפרקים טובים יותר. אני מקווה שכך יקרה גם בהמשך הסיפור המסופר בשיר.
ואגב, הריק השום-דברי הזה, במבט לאחור, יכול להתברר כהרבה מאד. כל השום דברים של חיי השגרה מתחברים ומשתקללים לאיזו שלמות לא מבוטלת.
יש כאן בהחלט משהו "לא טוב", אבל השיר דווקא מנסה להישאר בו, לאו דווקא לנסות להחליפו במשהו אחר אלא להבין את הריק הזה ולנכוח בו.
רונן יקירי. זה ממש חוצפה מה שאני הולך לעשות. אבל אני לא יכול להתאפק.
זו הגרסא שלי לשיר.
עכשיו במיטתנו
רצונות דועכים
שמונה שנים
ואיפה מה שהחזיק
למה האטום מורכב מגרעין
אלקטרונים קטנים
ורִיק
שמונה שנים מאטומים של זמן,
כמו הכרית, המיטה, כף היד
שנמנעת הפעם
עדי, בדרך כלל אני לא ממתנגדי העריכה, אבל זה ממש שיר אחר, שבעיני חסר בו בדיוק החלק החשוב – זה שמדבר על הריק. מה שכן, יש בו משהו יפה, במיוחד אם מסתכלים עליו כשיר מחווה (שלך) לשיר שלי. (-:
תודה על ההגדרה זו אכן מחווה 🙂
לא היה לי נעים להגדיר זאת כך כי אין שם אף מילה משלי. תודה על השיר, תביא עוד.