מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
עדה כתבה בתגובות לפוסט על החלק הנחמד בסופי הימים – הגלישה מתוך המציאות אל השינה. ובפוסט לפניו עסקתי בהיפוך האכזרי של הגלישה הזו – ההיקרעות מהשינה אל המציאות. לשניהם, אגב, יש פוטנציאל פואטי, בגלל שההישארות בקו התפר של המציאות מחדדת את ראיית-הפרטים שבאה יחד עם אי-ראיית התמונה השלמה, הגדולה. בגלל זה גם כותבים יומני חלומות.
מה שכן, ההישארות בתוך המעברים האלה מעלה את השאלה מה כל-כך טוב במציאות, ומה כל-כך חשוב בדברים שאנו מייחסים להם חשיבות. שאלה מסוכנת. מי יתקע לנו שהמציאות תנצח, שהקפה יחדד את המחשבה, יעלים פרטים מסוימים ויבליט אחרים, ייצור עקביות (שהמצאנו בעצמנו) בין "אתמול" ל"היום". ואם לא? איזו מציאות תתקיים אם לא אזכור מי אני, לאן אני שייך, מה אני צריך לעשות? מחוץ לתפרים זו שאלה מחרידה, אובדן זהות מוחלט. מנקודת-המבט של "בתוך המעבר" (ההולכת ונשמטת כרגע מידי ואני מתאר אותה כבר מתוך הזיכרון בלבד) הרי שזו מחשבה מרגיעה, מחשבה משחררת. חוסר-מחויבות ל"אני" שחייבתי את עצמי אליו אתמול (אני ועצמי משחקים חיובים/ הוא קולע מקו העונשין/ בעמידה על רגל אחת/ ועכשיו גם אני צריך).
זהו, הקפה הגיע למוח. שפריץ התפר פסק.
מה שהיה מותר
בדיוק אתמול כתבתי על התחדדות השמיעה דווקא בזמן השהיה ב"תפר" הזה (של הבוקר. לפני השינה לא מתחדד כלום).
התפר של הבוקר, בצד העובדה שהוא אכזרי במיוחד (בניגוד להוא מלא-החסד של הערב-לילה), מתאפיין באמת בכמה דקות שבהן גם אני לא לגמרי זוכרת מי נגד מי. עד עכשיו בינתיים תמיד ברור לי מי אני, אבל לא תמיד אני זוכרת איזה יום מתחיל, מה המטלות המלחיצות שמחכות לי בו, מי מהילדים ישן הלילה בבית בחדרו ומי לא, וכו". לפעמים מקבלים גם איזה בונוס של איזו שורה מוכנה של משהו שמגיעה, מוכנה לשימוש בכתיבה, ממש משום מקום, ובחינם לגמרי – ואז הכל נמוג. אפילו בלי קפה.
מה טוב במציאות? לולא המציאות, לא היינו מודעים למנת החסד שבתפרים…
שעת בין ערביים היא היא השעה בעיניי. אתמול בסביבות 7 בערב נסעתי בכביש פרויד (כמה סימבולי) מכיוון אחוזה לים (בחיפה), השמש עוד לא שקעה וכל העצים שעדיין נשארו בהר זהרו בכזה אור אלוהי, אור חסד של יופי, ונזכרתי בשיר של נתן זך – אני רוצה תמיד עיניים. דמדומים מכל סוג שהוא הם שילוב מופלא של עצב ויופי.
הו, לנסוע בכביש ולראות את הים. זו למשל חוויה שקשה לחוות כאן באמצע אירופה. ובטח בכביש פרויד, שנסעתי אותו כל-כך הרבה פעמים בשקיעה ולפעמים גם בזריחה. הזכרת נשכחות.
זה הזמן לביקור מולדת!
השורה-של-הבוקר היא בהחלט הפיצוי הכי טוב על ההיקרעות הזו.
בְּרֶגַע הַתַּרְדֵּמָה,
בְּטֶרֶם בָּאָה הַשֵּׁנָה,
בְּהִתְפּוֹגֵג הָעֵרוּת הַחִיצוֹנָה –
בָּרֶגַע הַזֶה
נִגְלֵית הַהֲוָיָה.
(ויגניאנה בהייראווה)
איכשהו, בזמן הכתיבה, במעט המודעות שהתחילה להשתחל, היתה לי תחושה שמישהו במזרח כבר כתב את זה. ואכן, זה בדיוק זה (ומאוד מאוד יפה).
רק בשנים האחרונות (5-6 שנים)חוויתי זמן איכות עם קו התפר המדובר (עברתי מבית ילדותי וממיטת ילדותי לבתים ומיטות אחרות). האמת לא נהניתי לקום בחוסר חדות ולא לדעת מה קורה מי אני ואיפה אני ומתי ארגיש טוב..
איכשהו רוב חיי הייתי כל כך חדה בבוקר. ככה נטוראל.. בלי קפאין.
יש קו תפר נוסף – בין אי הנוחות לאיכות. משהו לא-נוח הוא במקרים רבים משהו עם פוטנציאל (לאמנות, ליצירה, למשהו).
מהי באמת המציאות? מה מציאותי, מה שאנחנו קוראים המציאות או מה שהתרחש בחלום? האם אני אני או שאני חתול שחולם שהוא בנאדם?
ברגעים הראשונים האלה של העירות, כשאת עוד במצב "אלפא", לפעמים באים הפתרונות לכל מיני בעיות (ראיית פרטים אמרת, נכון?), כאלה שלא הצלחנו לראות בעירות המושלמת.
דווקא העניין הזה של "אני חלומו של מישהו אחר" לא חזק אצלי. כנראה זו תפיסת ה"אני" החזקה שלי שמפריעה.