סופי הימים

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לאחר חצות מתחילות הדקות להיצמד זו לזו כפיסות קטנות ויבשות של נייר טואלט הנאספות בשערות החתול לתלתלי אשפה. הזמן שנותר לנו מתארך ללא לאות, מתמתח בזלזול מול ניסיונותיי הנחרצים לחסום אותו בקו. אנו מנפחים עוד ועוד בלוני רגעי-יום, אוחזים אותם מול הקשת על מנת לחוש באינסופיותם עד בוא הפיצוץ.

כשהוא מגיע, כאבי הראש דורשים רק לישון. להימנע מכל פעולה נוספת, העלולה להשתרע על שטיחון האמבטיה ולהותירנו שוב ורודי פרצוף ודביקים בתום אינסופיותה המטעה. באיטיות מהובהבת אנו ממלאים את חובותינו טרום-הירדמות, משתדלים שלא לפתוח פצעי צלקות, נלחמים שוב ושוב בדחף המטורף להעלות אל פני השטח את יומנו המעוכל, לפרוש אותו על הסדין המלוכלך, לאיין את מועקותינו זה לזו.

אבל הלילה קצר, ואנו מפרפרים בהיסטריה זה מול זה, נאבקים על נשימות החסד הספורות של סופי הימים. מתוך כאבי הראש ושיעולי הבטן אנו דוחסים כעסינו מעבר למותר, מפוצצים את עצמנו באומללות שאינה מוכנה לוותר. ללא חסד, אנו מעניקים זה לזו דקות מעורפלות. ללא חדווה, אנו נמשכים אל השכיבה המשותפת, צד אל צד, בהמתנה שקטה לאבחת התרדמה שתשכין שלום בינינו.