הערה: נדמה לי שכתבתי כבר בנושא הזה בבלוג השני, אבל גם עבר זמן וגם הקוראים כאן קצת שונים; עם הקבועים הסליחה.
מטרתה של כל יצירה אמנותית היא להגיע לקהל. לתקשר אתו. כמו בבדיחה הידועה – על ההוא שמתפלל בדבקות לזכות בלוטו, ואלוהים אומר "הייתי נענה לתפילותיו, לו רק היה קונה כרטיס" – גם שיר נפלא, אם לא יישלח לכתב עת או להוצאה (או יפורסם ברשת או ייקרא בערב שירה), יישאר תמיד במסגרת הקהילה הפנימית של המשפחה-חברים ולא האמת ייצור תקשורת עם קהל.
מצד שני, העיסוק בקהל עלול להיות מגבלה עצומה ליצירה. המחשבה "מה הקהל רוצה" גורמת לניסיון למחזר את מה שכבר הצליח, לעשות את מה שכבר נעשה. הכנסת ה"שיווק" למערך השיקולים היא מכת-מוות ליצירה, שעניינה הוא בחיפוש הפנימי, בהתמקדות בדבר הייחודי והאמיתי שהאמן רוצה לתת. השאיפה המונעת-אגו "לצאת החוצה" היא במקרים רבים מכשלה עצומה, שכן היא מנוגדת ליצירה מתוך כנות ("אמת בפרסום" הוא אוקסימורון).
אבל שוב מהצד הראשון, צריך להבין שחיטוט בעצמי ושפיכתו על הדף הם אולי תראפיה מעולה, אבל לא בדיוק אמנות. זאת מכיוון שלאדם-המכיר-את-עצמו יש מנגנונים לזהות ולהבין את מחשבותיו הפנימיות, אבל לקוראים זוהי אידיוסינקרטיות – שפה המובנת לכותב בלבד – ולמעשה ההיפך מתקשורת (למעשה הצהרה על ניתוק תקשורת; ראו מאמריו של אמיר אור בנושא). החיפוש הפנימי צריך להיעשות מתוך מודעות תמידית לקהל – לא "לתת להם מה שהם רוצים" ולא "לתת להם מה שבא" אלא "לתת להם מה שאת/ה באמת רוצה לתת להם". למצוא את המקום הנדיב בתוך היער הפנימי, ואותו לחשוף ולהוציא.
כל זה לא פותר את בעיית השיווק, את העובדה המצערת שהשיר הטוב ביותר לא ייצור תקשורת אם לא ייחשף לקהל. פעם זה נפתר באמצעות הפטרון, שהיה דואג לשיווק האמן ויצירותיו בזמן שהאמן עסוק ביצירה. זה קורה לפעמים גם היום, אם בחייו או אחרי מותו של האמן, אבל הרבה יותר נדיר. ברוב המקרים צריך היוצר ליצור בתוך עצמו את פיצול האישיות הזה, אולי על ידי פיצול הזמנים: עת לעסוק בגילוי, להתמקד פנימה, לחצוב את הניצוצות הייחודיים; ועת לשווק, לחפש הזדמנויות, לקרוא באירועים, להעיד על עיסתך. אם למישהו יש פתרון יותר טוב, כולי אוזן.
מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
מעניין טכנה.
רק רוצה לחדד: מה עם מגבלת העברה? להגיש את האמת ואת מתנת האמן הפנימית לקהל זו תקשורת הרמונית ורצוייה, אך מעט אוטופית בתקופתנו. הדבר הופך למחסום קשה בקשורת בין האמן לקהל במיוחד בחברות קטנות ( כמו בישראל )בה יש פאטריכליות מחשבתית. חברות צפופות ותחומות היטב בהכלתן דעות וסגנונות ( זו תקופת כוכב נולד.. בה מאמנים כישרון להיות כזה, מה שחוסר מכישרון לנבוט בתוך היער הצפוף הזה ).
לעיתים נדמה לי שאין לגשר על הפער שמרכיב את האמירה : אמן שהקדים את זמנו.בבעידן גלובליזציה ותקשורת המונית דרושה תקופת זמן בה יעברו כולם ביחד בשורות צפופות של עדר, כדי להפנות תשומת ליבם החתומה והאחידה ( פחות או יותר לקשת מצומצמת של נושאים )לכדי לתקשר עם הערך המוסף שיש באומנות, עם זוויתה המיוחדת , הרעננה, או הבולטת בקדירותה.
רונן, עוררת אצלי בפוסט הזה את הדיון על תקשורת בין אמן לקוראיו שרבים מהם מאומנים לתקשורת תקופתם, על כל המשתמע והמובא גם באס. אמ . אסים…
יום טוב
מעניין וכנה
אוטופית או לא, זו השאיפה שלי. ברור שהיכולת לגשר על הפער מוגבלת, אבל אני לא בטוח שזה רק עניין של תקופתנו או של ישראל – ראי למשל את סיפור ון גוך. בעיני השאיפה צריכה להיות לצמצם את מגבלת ההעברה, להתקרב לאוטופיה הזו – גם אם ברוב המקרים היא בלתי ניתנת להשגה.
אין לי פתרונות יותר טובים… 🙁
במיוחד נראה לי בעייתי הקטע של העדות על העיסה. בכל מקצוע, אגב. כנראה אי אפשר בלי זה, אבל זה לא פשוט.
בקשר ל"לתת להם מה שאתה באמת רוצה לתת להם" אני הייתי מוסיפה: "ולהשתדל שזה יהיה מובן להם". (אני רצינית).
וסחתיין על הכותרת! 🙂
בעיני "להשתדל שזה יהיה מובן" הוא חלק בלתי נפרד מ"לתת". נתינה של משהו שאינו ניתן לשימוש (בגלל שהוא בלתי מובן, אידיוסינקרטי וכו") אינה נתינה אלא מהלך של אגו, כאילו-נתינה ששמה במרכז את הנותן ולא את המקבל. כמו לתת למישהו משחק בלי ההוראות, או לתת מחשב לילד אפריקני בלי לתת לו שום מידע על השימוש בו. מתנה כזו אינה מתנה.
מצד שני, גם האכלה בכפית אינה מתנה, שכן הפעלת המוח, האתגר, בניית הפאזל הם במקרים רבים חוויה מדהימה בהרבה מאשר "המסר" או "התוצאה". אם נמשיך במטאפורה, אני מדמה את הנתינה הזו למתנה של לוח שחמט, יחד עם חוקי המשחק, אבל בלי ספר של שלושה כרכים על פתיחות, סיומים ואסטרטגיות.
בהחלט.
אבל, רונן, בין להאכיל בכפית לבין "קוהרנטיות זה פאסה" יש כל כך הרבה שלבי-ביניים. 🙂
ודאי ודאי. זו היתה רק הערה כדי להבהיר שרמת המובנות הדרושה אינה מגיעה עד כדי האכלה בכפית. יש הרבה דרגות, והרבה בחירה בין הדרגות לפי קהל היעד: בסרט שובר קופות מיינסטרימי הרמה תהיה שונה לחלוטין משאר בספר שירים.
היי רונן 🙂
שאלות טובות.
למרות שהשאלה ה"שיווקית" עתיקה בערך כמו המקצוע העתיק, אופן ההתמודדות איתה הוא לא עניין ל"עשיית הדבר הנכון", אלא לעומק מבנה האישיות של היוצר, שהוא לא נפרד מהמהלך היצירתי שלו.
זה הרי השיח הכי רווח עכשיו, הכי דומיננטי, "המרקטינג", הוא נהיה מלה נרדפת להישרדות, כאילו הוא עומד מנגד ל"יצירה", אבל למעשה הוא מובנה בה, הוא אחד הנושאים הפועמים שלה, וההפרדה הזאת שאתה (ולא רק אתה) מציע (במובלע, לא במישרין) היא הרעל המסוכן באמת. ברגע שהוא נכנס – כל עניין הנדיבות שתיארת יפה באותו יער פנימי נגוע בו, מזדייף לבלי הכר.
וזה לא שאני מציעה פתרון אחר, או מוצא, להפך; יותר ויותר אני חושבת שמעשה היצירה עומד בגבו למעשיוּת של אותו פתרון, ועם הפנים לשאלות שהוא מעורר. אם אדם לוקח חלק חי במשחק המרקטינג (המיקסום, המינוף וכל שאר בני המשפחה החולנית הזאת) – אדרבא, שתהיה הבחירה הזאת שלו אירוע חי ביצירה שלו. וכך אם הוא בגבו, או בצדודיתו. ההכרעה המעשית המנותקת ממעשה היצירה, שהופכת את השיווק להכרח בל יגונה, היא שמעקרת מעילת כל הדברים – היצירה עצמה – את הלב שלה.
רחל היקרה, "מרקטינג" הוא כמעט מין שם גנאי, ודי בצדק, אבל מאחוריו מסתתרת הנחה די בריאה ולא נצלנית שבלי תקשורת, הבנה וממשות לא ניתן ליצור קשר.
שכשאת מדברת אל מישהו יש לך אחריות להעביר את מה שאת אומרת באופן שיגיע אליו.
במחוזות היצירה זה יותר סבוך, ואם מעניין לך, במקום להמשיך ולענות כאן בקצרנות, אני מזמין אותך לקרוא ב"הקורא עונה ליצירה" (שרונן כאן מביא את מחשבותיו ביחס לאותו עניין שהועלה שם):
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182
הי רחל,
לקח לי הרבה זמן לענות לתגובה שלך, בעיקר משום שרציתי לקרוא ולהבין אותה לעומק ולא לשלוף מהשרוול.
ראשית אתחיל ואומר שהפסקה הראשונה שלך כמובן נכונה. לא התיימרתי לרגע לטעון שיש "מהלך נכון" ו"דרך נכונה" ושהם בידי, אלא רק להציג את ההתלבטויות שהגעתי אליהן ואת המחשבות שעלו בי באופן אישי. ברור שההתמודדות של כל יוצר עם השאלה הזו קשורה למבנה האישי שלו, לביוגרפיה שלו ומה לא.
ההמשך שלך קצת יותר מוזר לי. את כותבת שה"מרקטינג" הוא אחד הנושאים הפועמים ביצירה, ובמובן מסוים – אם מתייחסים ל"מרקטינג" כאותו רצון ליצירת תקשורת – הרי שכך הדבר, וכך גם כתבתי בפוסט. התעלמות מהקהל, חוסר תקשורת מופגן, אידיוסינקרטיות קיצונית הם כולם סוג של התכחשות לעובדה שהליך היצירה כולל בתוכו תקשורת על הקהל והבאת הקורא להמשיך לקרוא, שורה אחר שורה.
כשאני מדבר על ההפרדה אני לא מדבר על האלמנטים האלה, הגלומים ביצירה, אלא על כל מה שמסביב. בכל תחום אמנותי, נדרש (היום ובעבר) מהלך מקדים לפני שתינתן לאמן הזדמנות לתקשר ישירות עם קהלו. שחקנים וזמרים צריכים לעבור אודיציות, ציירים צריכים לשכנע מנהלי גלריות, סופרים – את המו"ל. המהלך דורש כח, רצון, ולעתים קרובות גם כסף. על התהליך הזה אני מדבר כ"רע הכרחי", ולא ברור לי כלל – נדמה לי שלא עקבתי אחרי המטאפורה שלך עד הסוף – מדוע לדעתך ההתייחסות הזו מעקרת מהיצירה את הלב שלה.
אני גם לא חושב שששירה חייבים להתעלם לחלוטין מכתיבה על התהליך הזה, על הבעיה האינהרנטית הזו. דליה רביקוביץ" כתבה את "לעזאזל השיר, אני צריכה 120 שקל חדש" ויש מספיק התייחסויות אחרות בשירה לדילמה הזו (וגם אני כותב על זה, אגב).
אבא שלי תמיד היה מספר לי על מוכר עתונים שהיה צועק ברחוב: "תפסו אותו! תפסו אותו!"