מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
בבלוג הספרותי המוצלח מאוד "ליבריסטאן" כתב דן על הסופרת אמלי נותומב (קטע שני מתוך שלושה בפוסט המקושר) ועל הסיטואציה מעוררת הקנאה שבה היא מתנהלת: עוסקת אך ורק בכתיבה, מוציאה ספר בשנה וזוכה למקדמות שמנות ולאחוזים ניכרים מהמכירות (הניכרות גם הן), מה שמאפשר לה להתפרנס באורח מוחלט מכתיבה בלבד. כפי שכתב דן, "להקדיש את חיי לכתיבת ספרים ולדעת מראש שהם גם יימכרו בהמוניהם, גם יקבלו מסאז" תאילנדי מהביקורת וגם יפרנסו אותי באורח שערורייתי". הוא גם ציין שהוא לא בטוח שזה מצב כל-כך טוב עבור הספרות, ובתגובות התפתח דיון מורכב יותר, שבמהלכו הוגדרה נותומב כ"אצילה" ודובר על כל שסופר אינו יכול להיות מנותק מהמקום הקשה שבו בני האדם מתאמצים כדי לשרוד. כפי שכתב דן,"סופר טוב חייב להיות חלק מהמאבק האנושי לשרוד ולהתעלות על היומיום, כדי שהכתיבה שלו תהיה אותנטית ולא מנותקת".
כעיקרון אני מסכים אם המשפט הזה; קשה לי לראות איך מי שגדל כל חייו בבועת עושר ולא נאלץ לעבוד יום אחד בחייו יוכל ליצור משהו עמוק יותר מהאישיות הטלוויזיונית של פאריס הילטון. אלא שאני חושב שיש פער עצום בין "להתפרנס מכתיבה" ואפילו "להתפרנס כמו מלכה מכתיבה" לבין הבועה האצילית הזו, וסיפורה של נותומב הוא דווקא דוגמה נפלאה לכך. כי בניגוד למה שאפשר לחשוב, היא לא נולדה בבועה, ובמהלך חייה הספיקה לחוות ילדות לא-פשוטה – כולל מעברים בכל רחבי העולם שהותירו אותה בת-בלי-ארץ – וכן לעסוק בכל מיני עבודות, כולל נקיון בתי-שימוש. אז עכשיו נוח וטוב לה, אבל החומרים שנצברו והתחושה שנצברה והמקומות הקשים שנוצרו נשארו, ומתוכם – אני מניח – היא כותבת.
אוסקר ויילד אמר פעם, "אני מעדיף סופרים גרועים על סופרים טובים, כי סופרים טובים כותבים את החיים שהם לא מעזים לחיות, וסופרים גרועים חיים את החיים שהם לא מעזים לכתוב". בלי להיכנס להעדפות האישיות של ויילד, האמרה הזו רומזת לטענה הפוכה – שסופר טוב צריך איזשהו שקט, איזשהו מרחק מהחיים כדי לעבוד ולעבד את החוויות שלו באופן שידברו לבני אדם אחרים דרך הנייר. בעיני זה רומז לאיזשהו דיספרופורציה מובנית בין הזמן שנדרש לחוות חוויות לזמן שנדרש לכתוב ולפרסם אותן. חוויה קשה, אותנטית ורבת-משמעות של שעתיים יכולה להפוך לסיפור קצר אחרי חודשיים (לפחות) של עבודה מאומצת, ולראות אור אחרי עוד שנה.בגלל הדיספרופורציה הזו, אפילו מי שמקדיש חצי מזמנו לחיות את החיים וחצי לכתוב אותם יחווה מספיק חוויות בעלות משמעות אנושית כדי לספק יותר ממה שצריך כדי לכתוב (ואצל נותומב, אני מאמין, ילדות ונערות סוערות סיפקו מספיק חוויות לחיים שלמים של כתיבה). המצב המקובל יותר במקומותינו, של סופר שעובד גם בעבודה אחרת כדי להתפרנס, יוצר ממש לחץ זמן לא סביר על תקופות הכתיבה, שצריכות להכיל בתוכן כל-כך הרבה.
ובכלל, לא ברור לי איך נותומב הפכה לדגם של אצילה עשירה המנותקת מ"העם", רק בגלל שהיא מתפרנסת מכתיבה. הרי יש מספיק אנשים שמתפרנסים טוב מעבודות שונות – רופאים, עורכי דין, פוליטיקאים, מנהלי חברות – ואף אחד לא חושב שבגלל זה הם מנותקים מהוויית העולם, ואם יכתבו ספר על הקשיים שחוו בילדותם אני לא חושב שמישהו יתלונן על שהאצולה לא יכולה להבין את מאבק ההישרדות של האיש ברחוב. אז למה לזלזל דווקא במי שמצליחים להתפרנס מכתיבה? האם העבודה הזו קלה יותר? אנחנו יודעים שלא. רק בגלל שזה דבר די נדיר (לפחות אצלנו), אין סיבה שנתייחס לסופרים העובדים בכתיבה באורח שונה מאשר למי שמתפרנסים מדברים אחרים ובנוסף גם כותבים. בשני המקרים, מדובר באנשים עובדים ומתפרנסים, ובשני המקרים רמת האמינות וההזדהות של הסופר עם דמויותיו לא מושפעת בצורה משמעותית מכמות הכסף שיש לו בבנק.
(כל זה מבלי לקרוא את ספריה של נותומב ומבלי להפחית בחשיבות הדיון שהחל בבלוג של דן).
אני לא מאמין ב"סופר צריך להיות…". הספרות והמציאות מראות הרבה סתירות לגבי השאלה מה צריך להיות או לעשות סופר, משורר או כוריאוגרף.
תמיד חשבתי שהתנאי המינימלי למשורר או סופר הוא רזון (בניגוד למתרגם שכרס מועילה לו בדרך כלל), והנה לפני חודשיים קראתי את הביוגרפיה של בלזאק, סופר שאני מאוד אוהב לאחרונה, והביוגרפיה סתרה לגמרי את האימרה הזו (וגם את סופר, ראוי שלא יהיה לו זקן).
אני מאמין במשפט "סופר או משורר צריך לחיות". אבל יכול לקבל גם כותבים שספונים בביתם, אם הטקסטים שלהם לא ספונים שם.
לאחרונה היה לי ויכוח מעט דומה בבלוג, בעקבות מאמר ב"עכשיו-עונתון" של עודד כרמלי, על מעין. כרמלי, במאמר מרתק נגד מעין שאפשר לקרוא בבלוג של אלי אשד, הציע את הטענה שכדי לנצח את הניאו-ליברליזם עליך לכתוב בד" אמות ולסמור על סטריליות. אני טענתי מולו שהשירה צריכה לצאת לחזית, לעמוד מול מה שקורה, להיכנס למגרש ולא לסובב את הגב.
אולי יעניין אותך הדיון הזה בגלל הדמיון העקרוני. אפשר לקרוא פה מה שכתבתי:
http://www.notes.co.il/roy/47498.asp
נשיקות
כמו שכתב אמיר מלמטה, יש בעיה עם "שירה צריכה" (כמו שדנתי בעבר בעניין שירה ופוליטיקה). מבחינתי, באותה מידה שההסתגרות הפואטית היא סוג של פוזה, גם המשורר הפוליטי-נלחם הוא סוג של פוזה; שתיהן מבחינתי לא קשורות לכתיבה, שהיא מעשה פרטי של כותב ונמען (נמענים).
כתבת "קשה לי לראות איך מי שגדל כל חייו בבועת עושר ולא נאלץ לעבוד יום אחד בחייו יוכל ליצור משהו עמוק יותר מהאישיות הטלוויזיונית של פאריס הילטון," וגם עשית איזו הפרדה בין "לחיות את החיים" ובין "לכתוב עליהם". זה כאילו שמי שכותב צריך קודם כל לצוד חוויות מיוחדות, ורצוי שתהיינה מלאות סבל, ורק אז להתפנות איכשהו לכתוב אותן (ובזמן הכתיבה לא יקרה לו כלום יותר. כלומר, גם לא ייאוש מכישלונו, או אושר גדול מזה שהוציא מתחת ידו משהו נורמלי, או ספקות שידירו שינה מעיניו).
קשה לי לקבל את זה. כתיבה היא חלק מהחיים, ולמי שלא עבד קשה לפרנסתו יכולות להיות לא פחות חוויות מאשר למי שגדל בשכונת עוני. כתיבה טובה אינה תלויה רק בסבל, למרות שרבים מאמינים בכך, וחוץ מזה, סבל הוא לא דבר שאפשר למדוד: מה שנראה "חיים נוחים" בעיני המתבונן מבחוץ עלול להיות גיהינום עלי אדמות עבור מי שחי אותם.
אבל עם הפיסקה האחרונה שכתבת אני מסכימה.
אני לא בטוח שבהכרח מדובר על סבל, ובהכרח על "חוויות". דן כתב – ואני יכול להזדהות עם זה – שיש שמץ של התנשאות במי שכותבת על גיבורים אנושיים, סובלי-פרנסה, בעודה שוחה בעולם שכולו שמנת (אני מגזים כאן, כמובן). גברת נותקומב עצמה היא לא ממש דוגמה טובה (כפי שכתבתי במאמר), אבל יש לי בהחלט תחושה שקיים איזה הבדל בסיסי של התנסויות אצל מי שחווה את החיים ללא שום מצוקה כלכלית. הוא יכול, כמובן, לחוות אהבה נכזבת, אכזבה, ומיליארד תחושות אחרות, אבל אני בהחלט תוהה אם לא חסר לא משהו בפאלטה של אופני המבע האנושיים.
ואחרי שכתבתי את כל זה אני שוב לא בטוח בנכונות האמירה הזו, אפילו בגרסה הקיצונית והמצומצמת הזו. בעיקר בגלל שאת האמירה הזו אפשר להרחיב לטענה השנואה עלי "מי שלא חווה את X, לא יכול לכתוב/לביים/לשחק את X". אווף.
רונן, זה ויכוח על מתכונים, אבל בניגוד למתכוני בישול, המטבח של היוצר הוא בתוך ראשו, ולא רק שכל אחד שונה מרעהו, אלא גם תחומי ההתייחסות עשירים פי כמה מאפשרויות עיבוד המזון.
לכן אני מסכים ש"סופר צריך להיות" הוא משפט לא ענייני, כפי שאומר פה צ"יקי – ורק חבל שהוא מתכחש למה שאמר ובכל זאת מציב תנאים לסופר, ומוכן לקבלו רק "אם הטקסטים שלו לא ספונים שם (=בביתו)".
מרחב היצירה הוא כה עצום, ואנשים הם כה שונים וזקוקים לתנאים שונים כדי ליצור, שחבל על הדיון.
אני לא בטוח שהוויכוח הוא דווקא על מתכון, אלא על איזהו סוג של אתיקה: האם עושר חומרי, הנדיר כל-כך בעולמנו, שולל מהסופר איזושהי פרספקטיבה שבלעדיה אינו רשאי לכתוב על "האדם הפשוט"?
נדמה לי שהנקודה הבסיסית היא להתייחס בכל מקרה למוצר המוגמר. סופר עשיר שיכתוב רומנטיזציה של עניי פאריז מבלי לנסות להבין אותם מבפנים הרי יכתוב באורח מוגדר פרוזה גרועה, ועל פיה יישפט, ולא על פי עצם היומרה לכתוב על מה שאינו מכיר.
פוסט יפה! בסך הכל, אין בינינו ויכוח. מה שמעניין אותי הוא אך ורק איכות הספר המוגמר, ואני באמת משתדל לא לשפוט יצירות לגופו של אדם. כמובן שעצם העובדה שמישהו מתפרנס בכבוד (ומעלה) גם בלי לעבוד כפועל בניין קשה יום, לא מהווה כשלעצמה סיבה להטיל ספק במידת הבנתו בחיי "העם".
במקרה הזה העליתי את התהייה הזו, בגלל החיבור שקיים אצל נותומב בין הספק כתיבה אדיר לבין התעשרות של ממש מהעבודה שלה. ושוב, זאת היתה תהייה ולא פסיקה.
אני כן חושב שעושר כזה, ודווקא כשמרוויחים אותו על משהו שנובע מבפנים (היצירה) ולא בירושה או בסתם עבודה משעממת, עלול ליצור נתק בין האדם שהיית קודם לבין האדם שאתה עכשיו. החוויות ה"עממיות" שלך לאו-דווקא מעובדות בצורה הוגנת. זו מין הצפה נרקיסיסטית – כאילו האגו שלך זכה בלוטו. אפשר להניח שקשה להתחבר משם לחוויות "קטנות", למרות שזה לא חייב להיות כך. ובמקרה של נותומב, הדמות שעלתה מהראיון נראתה לי קצת מטרידה בהקשר הזה.
שוב, מה שחשוב הוא המוצר המוגמר, ובהיבט הזה, מבחינת ריכוז ומהירות, אני חייב להודות שעדיף מצב שבו הכותב יכול להקדיש את עצמו ליצירה. הנה, אני עכשיו עובד על משהו יחסית ארוך, שכל הזמן מופרע בגלל עבודה, לימודים ושאר ניג"וסים. הייתי רוצה לשבת ולשקוע כולי בתוך היצירה, אבל אני לא יכול. היתרון בזה הוא שיש הרבה זמן לחשוב ולפתח רעיונות תוך כדי החיים עצמם, בין כתיבה לכתיבה, והיצירה מתפתחת בדרך יותר מלאה (לדעתי). כשאי-אפשר ללחוץ על הגז, יש לדברים קצב גלישה משלהם, וזה לא דבר רע כשלעצמו.
מעניין, עכשיו הבנתי אותך יותר טוב; מבחינתך העושר אינו בהכרח העיקר אלא דווקא הפרסום, הסופר שהוא סלבריטי. בארץ אין כמעט כאלה, והתופעה לא כל-כך קיימת; במקומות אחרים יש סופרים כמו רולינג, או דן בראון, או סטיבן קינג שזוכים לפופולריות בקרב ה"עם" (אבל בעצם לא לזה הכוונה, כי נותומב זוכה גם באהדת האליטות והמבקרים).
נשאלת השאלה, האם האגו עלה לראש, והאם היא כותבת על ריק. על זה רק קריאת הספרים תענה.
יופי של פוסט ותגובות.
ונראה לי שכן, החיים עם קשייהם הם ההשראה לכתיבה, אבל הרי ממילא אנחנו חיים. זה לא שאפשר לברוח מזה גם אם רוצים. ועניין הפרנסה הוא עול על השעות שבהן אנחנו צלולים ובמיטבנו כל יום, אז קשה יותר גם לכתוב כשהשעות האלה תפוסות בעבודה אחרת. אם זה מעשיר את הכתיבה ומעניק לה משמעות יתרה, או אם זה סתם קשה ומאט את קצב הכתיבה – קשה לומר (תלוי במצברוח).
"הרי ממילא אנחנו חיים" זו הנקודה שניסיתי להבהיר. מספיק יחסית מעט כדי להיכנס להשראה; כתיבה אמיתית צריכה הרבה מהריכוז הזה, שהוא משאב מוגבל (והולך לאיבוד בקלות דווקא אצל מי שמתפרנס מעבודה הנושקת לכתיבה, כמו עריכה או תרגום).
רונן, גם אני חושבת שהמוצר המוגמר הוא זה שצריך להישפט. מובן שהמוצר המוגמר כולל גם את התחושה שיש בו אמת אמנותית, תחושה שהיא אולי חמקמקה, אבל כשקוראים משהו מזוייף, זה מורגש.
השאלה האם הסופרת מצליחה להגיע למוצר מוגמר נהדר כמה פעמים בשנה ומבלי שתדאג ליום המחר היא שאלה משנית ובעיניי לא מעניינת. במקרה המסויים לא אוכל להעיד דבר וחצי דבר כי לא קראתי דבר משלה.
בינינו – הלוואי עליי. אלא שבמקרה שלי אני אכן יכולה להעיד שאם הכל נהדר ונפלא, נגמרות לי המלים.:)
אין ספק שגם אצלי כאב הוא קטליזטור לכתיבה, ו"נהדר" פחות מוצלח ממנו. אבל גם מ"נהדר" אפשר להוציא יופי של טקסטים, במיוחד אם יש זמן לחזור לחוויות ישנות ולעבד אותן בצורה מלאה יותר.
בדיוק אתמול ראיתי איזו תוכנית על ג"יי קיי רולינג, עוד אחת ש"מתפרנסת" מכתיבתה (שלא לומר קונה את כל אנגליה בכסף). אני לא חושבת שיש מישהו שמזלזל בסופר רק בגלל שהוא מתפרנס מכתיבתו,מצדי, שיחיה על קוויאר ושמפניה, אם הספר שלו שווה כעיני, אין לי שום עניין לדעת אם כתב אותו על בטן מתפוצצות או כשבטנו נדבקת לגבו. כל הסיפורים של פול אוסטר שהוא כתב בראשית הדרך ואפילו סבון לא היה לו לקנות, מצחיקים אותי. אם מי זה מעניין לעזאזל? אותי לא מעניין שום פרט חוץ ספרותי, וגם אינני קוראת ראיונות עם סופרים (ועם אף אחד בכלל). חייו של הסופר אפילו לא מעניינים אותי מבחינה רכילותית, אז למה שיטריד אותי כיצד הם משפיעים או לא על כתיבתו?
וסופר טוב לא חייב להיות חלק מהמאבק של שום דבר. אני יוצא בחריפות נגד האמירה המשונה הזו. סופר כותב ראשית למען צרכיו הפנימיים, והוא לא צריך להקדיש את עצמו לשום מאבק. דווקא אלה שמקדישים עצמם הם סופרים רעים בעיני, על פי רוב. ואני בכלל לא מדברת על אסקפיזם. סופר שמתעסק בעצמו, מתעסק בסופו של דבר בתודעה הקיומית כולה. אין צורך שירתום את עצמו לשוםפ דבר, וככל שירתום את עצמו פחות לאיזו תימה חשובה, לדברים שברומו של עולם, ויתכנס פנימה, כך נדמה שייטב לפרוזה שלו. ובעצם, גם אני ניסחתי כאן הרגע עמדה של איך צריך לכתוב סופר. אז אני חוזרת בי. שכל סופר יכתוב מה בא לו. שכל קורה יקרא מה בא לו. ומספיק כבר עם קלגסי התרבות.בעוד עשרים שנה, בעקבות מהפכת הרשת, תהיה כזו מהפכה ספרותית, ויתבטלו כל המבקרים הנפוחים וכל הקןבעי טעם למיניהם. בעצם, זה קורה כבר עכשיו.
שתי הערות: לא כתיבתו של אוסטר מצחיקה אותי, אלא המיתולוגיה הקטנה שהוא בנה סביבו על כתיבה על בטן ריקה בראשיע דרכו.
ואת ג"יי קיי רולינג אני ממש לא מעריכה, אבל לא בגלל שהיא יכולה לקנות את ערב הסעודית בתמלוגיה, אלא סתם כי היא סופרת בינונית ומטה לדעתי.
אהבתי את הדיאלוג העצמי שלך, ונדמה לי שאנחנו ביחד בשורה התחתונה. ה"צריך", שהוא הדבר שמוביל אותנו בעולם החיצונ, הוא אחד מאויביה הגדולים של הכתיבה הפנימית. בעצם, נשאלת השאלה אם נותומב כותבת כל-כך הרבה כי היא "צריכה" (משיקולי תדמית וכו") או כי "בוער לה" ויש לה גם אפשרות לעשות זאת.
גם אני אהבתי את מה שיעל כתבה כולל הוויכוחים הפנימיים. אבל עזבו את נותומב, מה עם גרוסמן למשל? פעם פחדתי ממחויבות כזאת לכתיבה. היום אני חושבת שיש בתוכי מספיק ספרים ואם היה לי הזמן הפנוי לשבת לכתוב ולעבוד כראוי זה לא היה דבר רע בכלל. זה גם עניין של גיל ובשלות.
גרוסמן עלה לי לראש במהלך הפוסט, כי הוא המקבילה הכי קרובה לנותומב בספרות העברית. אלא שעל גרוסמן אף אחד לא יטען שהוא לא יודע מהו סבל או שאינו "יושב בתוך עמו". מה שכן, אני אתך לגבי המחויבות לכתיבה: פעם היא הפריעה לי, היום היא סוג של משאת נפש.