אמצע וסוף

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

הוא גם היה נוהג לראות סרטי קולנוע מהאמצע, בלי לברר מה קרה בדקות הראשונות של הסרט.  "סרט שלא שווה לראות מהאמצע לא שווה לראות אותו בכלל," היה אומר, בעיקר כשהיה יושב עם החברים.  ללואיס, כזכור, לא היו בעיות עם הזמן, והעובדה שהגיע לסרטים פעם אחר פעם בנקודת האמצע הייתה עוד אחד מאותם שיגיונות שסיגל לעצמו עם הזמן.

אני זוכר פעם אחת, שראינו אותו יוצא מהסינמטק אחרי העבודה ותהינו אם חרג ממנהגו וראה את החלק הראשון ולא השני של הסרט הפעם.  עקבנו אחריו עד לדירה שלו ורק אחרי שעלינו ומריה תלתה את המעיל על הוו שאלנו על הסרט.  "גרוע," הוא אמר, "אחרי חמש דקות כבר ידעתי גם את ההתחלה וגם את הסוף.  לא שווה."

הפגישה הזאת עם לואיס היתה כמעט האחרונה, אם לא סופרים את הפעמים הרבות שראיתי אותו מעבר לפינה או בגינת שינ-קיין כשהוא יושב וקורא את אחד מהספרים הרבים שלו (ספרים הוא קרא מהסוף להתחלה, בדילוגים רחבים.  ככה הוא הצליח לגמור את "מלחמה ושלום" תוך שעתיים ומצד שני בילה שלושה שבועות בקריאה של "מאה שנים של בדידות" בתרגום לאנגלית של ג"ון הולמרבד).  הזיכרון הזה עדיין מלווה אותי, גם עכשיו, מראה פניו שנחרת כל-כך בסגנון התיאורי והסיפורי של הכתיבה שלי, ועדיין משפיע עליה.  זה אותו הזיכרון שאינו מאפשר לי להיפרד מדמותו הבלתי-נשכחת של לואיס ולחזור לעלילה הראשית, אך לצערי אין לי ברירה ושטף הסיפור כופה עלי להמשיך ולגלגל את העובדות.

המפקח לטרק הגיע אלינו בשעה חמש אחר-הצוהריים, "רק לשיחה."  מריה הייתה במטבח והכינה עוף בנוסח קייב, כצפוי, ואני ישבתי בסלון עם האינספקטור ועישנתי טבק אנגלי בפייפ שקניתי בשוויצריה.  שאלתי אותו אם החקירה מתקדמת אבל הוא העיף בי מבט זועף והיה ברור שלא הגיע לשיחת נימוסים.  סיפרתי לו כל מה שידעתי על לואיס ואחר-כך הרגשתי עייף כל-כך עד שבמשך שעות רבות לא עזבתי את המיטה ולא נעניתי להפצרותיה של מריה לשחק אתה במשהו, אולי שחמט, אולי איזה פזל סבוך של לילות חורף קרים.

התעוררתי רק למחרת, כשסידני צלצל בדלת ושאל אם אני מגיע להלוויה.  הוא נראה שונה עם המקטורן המוזר שלקח כנראה מאחד מהשותפים שלו לבניין ולא התאים לו בכלל.  אני ביקשתי שימתין רבע שעה בזמן שמריה תכין לשנינו ארוחת בוקר קלה.  הוא ויתר על ארוחת-הבוקר, שלא כהרגלו, אבל בכל-זאת נשאר וסיפר שאנרי מביא את החברה החדשה שלו, איזו אמריקאית שהכיר במסעדה שהוא ממלצר בה, ושהידיעה על הרצח התפרסמה בעמוד השני של ה"לה מונד."  טרפתי במהירות את הטוסט המרוח בחמאת תפוז שמריה הוסיפה לחביתה המצוינת, אבל לא הגבתי.  סידני נראה לי עצבני מתמיד ותהיתי אם הוא מסתיר ממני משהו, בקשר ללואיס או לאנרי או לאחד מחברינו הרבים.

אני מסכם את התחושות בקיצור, בדרך-כלל, וגם הפעם אין בדעתי להתעכב על הלוויה יותר מדי.  סידני נשען עלי במשך הזמן כולו, אינני יודע אם היה שבור או שניסה להסתתר ממבטיו של המפקח, שהסתובב מצד לצד ונראה בעיני יותר ויותר כחשוד במעשה.  רוב הקהיליה הספרותית לא הגיעה, ולמעשה פרט אלי לא היה שם אף סופר חשוב.  כנראה שיצירותיו של לואיס עדיין לא חדרו מספיק לתרבות הצרפתית, ואולי יש להאשים בכך את התרגומים הזוועתיים לצרפתית של ספרו הראשון והשני, שגרמו אולי לחוסר-נחת כלפי ספרו האחרון.

 לטרק עצר אותי כשעתיים אחר-כך, בזמן שמריה הייתה עסוקה בהכנת ארוחת-הצהריים לארבעים המוזמנים.  כולם הביעו השתאות רבה כשהמפקח ושני השוטרים נכנסו לטירה והניחו עלי את האזיקים.  אך, כפי שהזכרתי מראש ואני חוזר ומזכיר בסוף מסמך זה, לא היה שום דבר מפתיע בתגובתם או בשוויון הנפש שלי כאשר הובלתי אל ניידת המשטרה; אני חוזר ואומר שזה היה רצח מתוכנן מראש שנועד אך ורק להפוך את האוטוביוגרפיה של לואיס חוזה מרסז", ספרו השלישי והיחיד שתרגמתי בעצמי, ללהיט ענק בכל רחבי אירופה.