מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

זיפים

 

הַזִיפִים לֹא מִתְעַיְפִים;
כָּל בֹּקֶר הֵם מִתְיַצְבִים לַמַעֲרָכָה. 
אֲנִי קוֹצֵר בָּהֵם שׁוּרוֹת-שׁוּרוֹת עַד
שֶׁאַדְמוּמִיוּת תְּכַסֶה אֶת מִישׁוֹר הַלֶחִי.
 
אֲנִי יוֹצֵא לַחְגֹג אֶת נִצְחוֹנִי
בּדִיסְקוֹטֶק שֶׁל הַעֲמָדוֹת פָּנִים.
נִצְמֶדֶת אֵלַי נַעֲרָה צְעִירָה. הֵם מִתְעוֹרְרִים. 
אֲנִי רוֹכֵן לִשְׂפָתֵיהַ,  מְשַׂרְטֵט בְּפָנֵיהּ
קָוִים אָדֻמִים.
 
הַזִיפִים לֹא מַפְסִיקִים;
הֵם מַנְצִיחִים אֶת אָסוֹן הַיָמִים.
הַסַנְטֵר מִתְכָּהֵה, מִזְדָּקֵן מֵחָדַשׁ.
אֲנִי חָיַּב לָקוּם וּלְגַלֵחַ מִפָּנַי
טָחֲנוֹת רוּחַ דוֹקְרָנִיוֹת.
 
אֲנִי עָיֵף.
הַלָהַב נִצְמַד לְאָזְנִי.
"אוּלַי תִּתֵּן לָהֵם כְּבָר לְנַצֵחַ,"
הוּא לוֹחֵשׁ.

(ראה אור ב"הליקון", גיליון מס" 35 – "גבר")

ובהזמנות זו – המלצה חמה על כתב-עת מקוון חדש לשירה, החוטם שמו, שלא רק מעוצב מקסים ומכיל כמה שירים נהדרים של טל ניצן ושל אביטל גלוברמן, אלא גם מאפשר להגיב ולנהל דיון על השירים בצורה אינטרקטיבית. סחתיין. 
 

 

24 תגובות

  1. מירי פליישר

    שיר מצחיק ויפה . מן הצד השני שטרדותיו הגופניות ידועים לי פחות .

    • אני חייב לציין שההומור פה לא לגמרי מכוון; כלומר, מבחינתי זו חוויה קשה ועמוקה ולאו דווקא "מצחיקה".

      • רונן, אני מציצה בתגובותיך לתגובות… ורואה שהדבר הבולט בהתייחסותך הוא התפלאותך על הפער בין החוויה הסיזיפית שהולידה את השיר לבין ההומור שהקוראים מזהים בשיר עצמו. זו יכולה להיות דוגמה מצוינת לנתק המסוים, האינהרנטי לטעמי, בין חומרי הגלם של השיר לבין העיבוד האמנותי שלהם. בתהליך הזיקוק של החוויה הלא-מילולית למלים, לשיר, משהו מן החוויה הראשונית אובד, ובמקומה נוספים מבטים נוספים, לא תמיד צפויים. ואפשר להרחיב על זה בהזדמנות אחרת. באופן ספציפי, בשיר זה ההומור נוצר על ידי המבט הנוסף, המשקיף, של הדובר על עצמו, קצת מבחוץ, תוך כדי ההתייגעות – מבפנים – בפעולה הסיזיפית. הפער הזה בין שני המבטים הוא שיוצר את הטון ההומוריסטי.

  2. רונן, שנה טובה לך, "אוּלַי תִּתֵּן לָהֵם כְּבָר לְנַצֵחַ,"…:)

  3. שיר נפלא. סקסי כזה. אירוני כזה.

    • הסתכלתי בחוטם. באמת מרשים. אבל אני לא מבינה את האופנה החדשה הזו של כתבי עת להכין גליונות לפי נושא. בשביל מה זה טוב?

      ומה אכתוב לעזאזל בנושא "סלון"? אתה הבנת את זה רונן?"

      • מעניין, אנשים רואים בשיר הזה הומור וסקסיות, ואני לא מבין איפה הם.

        בעניין גליונות הנושא, זה נפוץ בהרבה כתבי עת (בהם גם "הליקון") ואני חושב שדווקא נותן איזה טעם, לפחות מבחינת הקורא. ה"סלון" גם בלבל אותי, אבל בעקבות חזי לסקלי החלטתי שהכוונה היא ליצירות שעוסקות בהווייה הבורגנית (הסלון עם הפוטלים והמנורות של דודה חיה).

      • שלום לכולם,

        תודה על הקישור, ועל השאלה המצוינת של יעל 🙂

        נושא לגליון יכול אמנם להגביל, אך יחד עם זאת גם לתת השראה. ספציפית לגבי סלון, הכוונה לסלון במובן הרחב, תרבות הסלונים, סלונים ספרותיים ואמנותיים, הסלון כחלל שמציגים בו, הסלון הביתי על סוגיו- גם זה הבורגני.
        ועוד כיד הדמיון הטובה. כולכם מוזמנים!

        שנה טובה ומתוקה.

  4. יופי של שיר הומוריסטי

  5. יפה, רונן. יפה מאד.

  6. הו, זאת סיזיפיות… לא חשבתי על זה מהצד הזה :).

  7. אני מכירה את הטיעונים האלה… תמיד אמרתי שגברים נולדו לסבול. 🙂
    למרות כל התסכול אני בעד לא לתת להם לנצח.
    הבית הראשון יצא ממש מצחיק, אפילו אם לא התכוונת.

    • כלומר, נגד זקנים ושפמים וכיו"ב?

      • לרונן –
        נו, כן. זה כמובן עניין של טעם, והסבירו לי כבר שזיפים "זה יותר סקסי", ואפילו הראו לי הוכחות בתמונות של שחקנים ודוגמנים – אבל אני, בעוונותי, לא השתכנעתי.

  8. רונית בר-לביא

    הזיפים…

    מלחמה בה תמיד הם מנצחים, לא ?

    ומהעבר השני של משמידות השערות,
    איחלתי לעצמי השנה בתוך שורה של איחולים למעט קצת במרוץ הבלתי נגמר הזה.

  9. לא קראתי הומור כי בעיניי הנושא רציני והכי נוגע בעיניי המשפט אני עייף. כשאדם קם בבוקר לפעולה כה מתישה אינסופית וטורדנית זה לא מצחיק. לקום ולחוש עייפות זה לא הומור. השיר כתוב כאילו בקלילות אבל הבעיה מתוארת בבהירות ומולידה לקראת הסוף פיתרון של כניעה.
    הפתרון הנשי לבעיותנו מהסוג, הוא שעווה, ומשום מה אתם הגברים לא מאמצים.
    שתהא שנה טובה לך רונן, פוריה ליצירה וצחיחה לזיפים.

    • אני באמת מופתע מהעובדה שקוראים רבים הגדירו את השיר כ"הומוריסטי". הוא אמנם משתמש קצת בהבאה-לאבסורד של הפעולה היומיומית הזו, אבל לא במטרה להצחיק (יש לי שירים יותר מצחיקים…).

      הפתרון הגברי לבעיה הוא לגדל זקן, רק שזה פיתרון שדורש יותר טיפוח מהזיפים עצמם (וכמובן עובד רק בשדה המילולי והריאלי ולא המטאפורי).

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר