מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע

עם כל הפריחה החדשה של כתבי עת לשירה, קבוצות, סיעות, אתרים ומה לא, לפעמים אני שואל את עצמי איך זה שאני לא מעורב באף אחד מכל היוזמות המהפכניות האלה. למי שלא באמת מכיר אותי זאת נשמעת שאלה מוזרה, כי בראייה מבחוץ נראה שאני לא טיפוס אוונגרדי במיוחד, אלא כזה שמתקדם לאט, מפרסום לפרסום, בתוך הממסד (בהנחה הבעייתית שהליקון זה הממסד). ...

(שיר בעבודה) 1. אני צורם לעצמי נע מהר מדי בקצה שדה הראייה אני מדבר בקול רם מדי רם ואיטי וחורק שלא יבוא השקט המרוּקָן, שלא אשאב לתוכו במהירות הגלקסיות – אני צורב בו בקול גרוני צובע באדום-דופלר גופים חולפים שקט! אני צועק, תן לי רגע ואכתוב אותך למוות.   2. הרוח לחששה: אפשר גם לא לרוץ ואז פסקה. עכשיו רק ...

צ"יקי כתב על הזרות שהוא חש כלפי רוב השירה על מדפי חנויות הספרים. הוא השווה את חוסר היכולת שלו לקרוא את השירה הזו לחוסר יכולתו של האדם לשמוע בתדרים מסוימים (שבעלי חיים אחרי מסוגלים לשמוע בהם ולהיפך). אף כי אפשר להיעלב ממטאפורת "משרוקית הכלבים" בה הוא משתמש, הרעיון כשלעצמו מובן לי, ולמעשה אני חש כך בכיוון ההפוך, כלפי השירה שמתפרסמת ...

על השולחן שתי כוסות קפה. אני בודק. ריקות. החיים נוזלים ממני דרך חרכי המין, נשרכים על הרצפה. הגוף אינו מתקן את עצמו. ריח הקפה בכוס הריקה אינו יוצר קפה חדש. שום דבר חדש.

קול ששמעתי רק בצעקות פרץ דלת הכניס טלטלה שלח את החתול לפחד מתחת למיטה החזיר את הדימוי למציאות בערימה של שברים (על היעה עדיף שואב אבק) הפגיש אותי בשני שוטרים שלא לקחו אותי לתא מעצר ולא ערערו לרגע על הצדק שלי-שלנו אבל כן ביקשו לראות דרכון ודיברו בניב המקומי ואני אפילו לא יודע את השם שלו רק הזעם וטיפות הדם ...

Everybody should believe in something. I believe I"ll have another drink. W. C. Fields היה לי ידיד טוב, כעיקרון איש מדע ומחשבים, שאמר לי פעם שהוא אדם מאמין. – "מאמין במה?" שאלתי. – "לא במה. מאמין וזהו," ענה הבחור (נקרא לו א" לצורך העניין) – "אבל להאמין זה תמיד במשהו." – "אז בוא נגיד שאני מאמין באמונה." ואז הוא הסביר. ...

לאחרונה (על מי אני עובד? ממש לא לאחרונה, אבל רק עכשיו היה לי זמן להגיב על זה) על אמנות ופוליטיקה, וליתר דיוק, על שירה פוליטית. אם אני לא טועה, זה התחיל מהערה של יודית על שבשירה הישראלית יש יותר מדי פנטזיה ופחות מדי מציאות. במלים אחרות, שאין מספיק שירה פוליטית-חברתית. כשאני חושב על המונח 'שירה פוליטית', הדימוי הראשון שעולה לי ...

(בעקבות התגובות למאמר של יעל ובכלל) אומרים שהרשת מרדדת: מרדדת את השפה, מרדדת את התקשורת. אלא שהרשת – כמו כל אמצעי תקשורת – היא ים רחב של מקומות, דימויים, אתרים, פינות. יש בה פינות רדודות למכביר, אוקיאנוסים שלמים של תכנים בעומק הברכיים. אבל יש גם מקומות עמוקים, שבהם נוצרת תקשורת מיידית ומהירה אבל גם רגשית ועמוקה, שבהם מדברים על כל ...

אז תירי בי תעבירי בי קליע בהילוך איטי דרך כל האברים תערבבי טיפה מכל אחד מהם על הקצה כמו בפלטת צבעים של צייר שרושם אותי עירום מקיף את הגוף בשרטוט של עט-קליע וכשתסיימי תפנה המשטרה את הגופה חסרת הערך למזבלה ולך יישאר בקצה קליע צבע אחד מעורבב שהוא כולי.

הדיון על פרגון לעומת ביקורת עלה שוב על פני המים בבלוגייה, הפעם אצל דפנה שחורי ויעל ישראל, ומביא אותי כרגיל להתלבטויות אישיות מורכבות. קודם כל, אני חושב שיש להפרידבין כתיבת ביקורת "רשמית" על יצירה "רשמית" (למשל, ביקורת בעיתון על ספר) לבין כתיבת תגובה בבלוג (למשל). במקרה הראשון, ברור לי שהביקורת נועדה לטובת הקורא (כדי להזהיר אותו מספרים גרועים או להפנותו ...