מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
על השולחן שתי כוסות קפה. אני בודק. ריקות.
החיים נוזלים ממני דרך חרכי המין,
נשרכים על הרצפה.
הגוף אינו מתקן את עצמו.
ריח הקפה בכוס הריקה אינו יוצר
קפה חדש. שום דבר חדש.
מה שהיה מותר
על השולחן שתי כוסות קפה. אני בודק. ריקות.
החיים נוזלים ממני דרך חרכי המין,
נשרכים על הרצפה.
הגוף אינו מתקן את עצמו.
ריח הקפה בכוס הריקה אינו יוצר
קפה חדש. שום דבר חדש.
יפה, אבל מה קורה פה עם הדיכאון הזה?
הכריזו על שבוע הדיכאון כשישנתי (ונדמה לי שמשייכים אותי למחנה האופטימי בטעות)
זה מהנושאים שפתאום רצים בבלוגייה, ומאחר שהתאים לי יפה לשבוע ממש קשה של התנפצות על המציאות (מה שהחל מסיפור הדלת ביום ב" וממשיך משם) אז הלכתי על זה.
מה, זה עדיין לא נגמר עם השכן? ולמה לקחת ללב?
בכל אופן יפה. איך שהחיים שנוזלים מחרכי המין (!) נהפכים למשהו שנשרך על הרצפה.
עם השכן פלוס מינוס נגמר, דברים אחרים תפסו את מקומו (צרות באות בצרורות). ולגבי למה לקחת ללב, זו בהחלט אחת התכונות הכי בעייתיות שלי.
ולגבי הטקסט עצמו – יודית דווקא ביקשה ממני ביאור לחרכי המין (בהמשך) ואולי באמת זה יבוא (בשיר המשך או עוד פרק לשיר הזה).
שבוע הדיכי לפנינו הופה היי!
רוצה להסביר לי מה זה חרכי מין?
אני עוד חושבת על השיר שלך, והולכת להכין סיר אורז, יש לי פה ילדים להאכיל, ואני מפטפטת על דיכאון ושאר מרעין בישין.
ועכשיו חשבתי שבעצם הילדים לא מאפשרים לי לשקוע בדיכאון, אבל זה לא קשור לשיר שלך, אז סליחה.
אתה צריך להסביר לי על החרכים החרוכים הללו.
אפשר להסביר בעוד שיר?
כי להסביר רגיל לא בא לי.
ואכן, נראה לי שילדים זה שמחה פשוט בגלל שמרוב עבודה אין זמן להיכנס לדיכי.
כי אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות מדוכא בפני הילדים שלך, כי אתה צריך להיות חזק לידם, ואופטימי, אחרת תדפוק אותם ותעשה להם ילדות מחורבנת כפי שההורים שלך דפקו לך את הילדות.
זה הרעיון פחות או יותר..
וכן, תביא שיר, בטח.
אבל בשביל זה צריך לדעת פיזיקה! הגעתי עד לחוק השני של התרמודינמיקה, ואז התייאשתי קצת (והצטרפתי בכך למועדון המדוכאים).
באמת אנטרופיה = אי סדר??
ואם הבנתי משהו בכל החוקיות ההיא – אז היות שאתה וכוסות הקפה אינכם מהווים מערכת אחת, אין להתפלא על אי-הסדר שלא תוקן.
לא צריך לדעת פיזיקה. אנטרופיה בשיר זו התחושה שהכל הולך אל האין, אל חוסר הסדר, אל מות החום של היקום. שהכל מתפורר, ונדרש תמיד יותר כוח להשיב אותו למקומו, שלא לדבר על ליצור משהו חדש.
רונן, זה מאד יפה.
מתאר יופי של דיכאון, עד כדי כך ששימחת אותי.
🙂
רונן, מצטערת, אבל זה הצחיק אותי, השיר שלך, כלומר, יפה.
להיפך, זה נהדר שזה הצחיק אותך. למעשה זה אפילו הצחיק קצת אותי. נדמה לי שאחד מכלי ההישרדות העיקריים הוא שהדיכאון מחדד את חוש ההומור. לפעמים באמצע דיכאון אני מוצא את עצמי צוחק בלי סיבה. בקיצור לא להצטער.
(מה גם ששיר הדיכאון שלך הצחיק אותי)
(אוי, מעולה. גם אותי הוא הצחיק)
אחלה אנטרופיה ודיכאון.
יופי של שיר. וטוב!
חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי להזדהות איכשהו עם המדוכאים אבל כנראה שבגלל שאני לא כותבת שחייבת לכתוב ,אין לי צורך בדיכאון, ולמרות שיש לי סיבות, אם ממש מתחשק לי איזה "דיכי" ,אבל החיים קצרים מידי ,ואין לי את החשק ולא המותרות האלו להיות בו.
אז ,אתה למשל לא רואה כרגע את הכוס המלאה ,כי היא ריקה, אבל אם תחשוב לרגע כל מה שאתה צריך לעשות זה להביט לעבר אחר, לעבר מכונת הקפה ולמזוג לך אחת חדשה.(נכתב מטעם מעודדת עם פומפונים וחיוך).
לגבי החורים שבכוס-אפשר לתקן רק צריך לרצות.
רונן, אם מיצית את הבאסה ולא באמת בא לך להמשיך אותה שבוע, אם בא לך להיזכר בדרך אל האושר שכולנו בעצם מכירים אבל לפעמים בוחרים אחרת – אתה מוזמן להתעודד ב"איזה אושר!" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2425&blogID=182