מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
צ"יקי כתב על הזרות שהוא חש כלפי רוב השירה על מדפי חנויות הספרים. הוא השווה את חוסר היכולת שלו לקרוא את השירה הזו לחוסר יכולתו של האדם לשמוע בתדרים מסוימים (שבעלי חיים אחרי מסוגלים לשמוע בהם ולהיפך). אף כי אפשר להיעלב ממטאפורת "משרוקית הכלבים" בה הוא משתמש, הרעיון כשלעצמו מובן לי, ולמעשה אני חש כך בכיוון ההפוך, כלפי השירה שמתפרסמת ב"מעיין".
בזמנו, למשל, לקחתי את הגיליון השני של "מעיין" (יחד עם מוסף הקולנוע "מערבון") אתי למילואים, במטרה לקרוא לעומק ולחפש משוררים מעניינים או שירים שיצודו את עיני. אחרי שעברתי מספר פעמים על החוברת כולה, ציינתי לעצמי שתיים-שלוש יצירות פרוזה מעניינות ומאמר מדליק ב"מערבון", אבל מבין השירים לא מצאתי ולו אחד שדיבר אלי, שאמר לי משהו, שפקח את עיני, שלקח אותי למקום אחר. ממש תדר אחר.
הפער כה גדול, אני תוהה אם יש טעם להתעקש על "האמת" או על "השירה האמיתית". צ"יקי צודק בתחושתו שאין לממסד השירי מונופול על האמת, ושהעובדה ששירה מסוימת אהובה על מי שנמצא עכשיו במרכזי הכוח לא אומרת כלום; מצד שני, גם הפופולריות בקרב ההמונים (בה מנפנפים אנשי מעיין, צאלה כץ ואחרים) פסולה לעדות לעניין זה [מכל מיני סיבות שאולי אתייחס אליהן בפוסט נפרד]. השופט היחיד – אם יש בכלל כזה – הוא הזמן, ואין לנו קו טלפון ישיר אליו.
לפיכך אני לא רואה שום טעם להילחם, אלא להפריד: מדובר בשני סוגים שונים של אמנות, שאין ביניהם היררכייה אבל גם אין שום תקשורת. שירה X ושירה Y, שירה א" ושירה a, או סתם צילי וגילי. יש ביניהן דמיון, כי גם צילי וגם גילי משתמשות במלים וכתובות (בד"כ) בשורות קצוצות; אבל יש גם הבדלים קיצוניים. צילי, למשל, מנוקדת, ואילו לגילי הניקוד מיותר לחלוטין. יותר מכל, אין ביניהן כל שפה משותפת, והן נשפטות עפ"י קריטריונים שונים.
ייתכן שמדובר בפיצול זמני, ושאחת האחיות תיעלם עם הזמן; ייתכן שזהו פיצול קבוע, שייצור שתי צורות אמנות שונות לגמרי (כפי שהקולנוע התפצל מהתיאטרון, כפי שהמוזיקה הקלה והמוזיקה הקלאסית התפצלו זו מזו). מי יודע. עד אז, אין טעם לנסות לברר מי הכלבים ומי בני האדם במטאפורה הזו: כולנו אנשים, אנחנו רק עוסקים בצורות שונות לחלוטין של אמנות.
***
ובהזדמנות זו, מחווה לשירה לא-ממוסדת במוצהר שמצליחה לעשות לי את כל מה ששירת "מעיין" לא עושה: החבר"ה של "דקה", שאת התמוגגותי מהגיליון השני שלהם כבר פירטתי כאן בעבר, משיקים השבוע את הגיליון השלישי בשלוש השקות פואטיות-מוזיקליות ברחבי הארץ. את ההשקה הראשונה, בבאר שבע, כבר החמצתי (עניינים דחופים יותר תפסו את הבלוג, ועל כך סליחה), אבל להלן פרטי ההשקות הקרובות, בתל אביב ובירושלים:
לא מכירה את "מעיין" ולכן לא ממש יודעת מי צילי ומי גילי, וגם לא אם אתה, למשל, משתייך לצילי או לגילי – אבל מצא חן בעיני הדימוי של "הבובות שתיים" 🙂
סך הכל אני מקבלת את דעתך – יש מספיק מקום לכלם תחת אותם השמיים, והשָנִים שיבואו כבר ישפטו ויבחרו בין השתיים (או את שתיהן).
על הניקוד כבר דיברנו. לי תמיד יש הרגשה, אולי לא מבוססת, שההתנגדות לניקוד נובעת גם מכך, שלרוב האנשים אין מושג איך לנקד, וזה נראה להם מפחיד ומאיים.
וזאת באמת בעיה – כי מצד אחד הניקוד העברי משקף מערכת הגייה שכבר אינה קיימת – אבל מצד שני, לצורך הבנה מדוייקת של כל מה שנכתב, לפעמים אי אפשר בלעדיו.
יש הרבה הגיון בהבחנה שלך, רונן. זה כמו שמבחינים בין שירה לבין פרפורמנס פואטרי (מה שידוע כאן יותר כסלאם – אבל בלי שופטים). ואגב לגבי פופולריות – הכוכבים של הפרפורמנס ממלאים בארה"ב גם אצטדיונים.
לא ראיתי את דקה, אבל לצערי (ולשמחתי מצד העניין עצמו) –
בו ביום יתרחש ערב השקה לפנטזיה של השנה בהליקון. פרטים בהמשך.
אולי הן לא צריכות להיפגש.
אולי כפי שיש אומנות קונספטואלית, ריאלית, פלסטית, סוריאליסטית, כך גם צריכה להיות השירה.
אולי כפי שיש אנשים עם ריח גוף מסויים ואנשים עם ריח גוף אחר, כך גם עם השירה. גם אני מוצאת עצמי מתחברת/לא מתחברת להמון סוגי שירה, גם במעיין וגם בכתבי עת אחרים. אולי ההתחברות מטבעה היא היוצא מן הכלל ולא הכלל.
הייתי עכשיו אצל אמי שספרה לילדי איך שנאתי המון סוג אוכל כשהייתי ילדה, ונזכרתי בסבל הגדול שלי כשהיינו נוסעים בחופש הגדול לדודי ב"טל שחר", ושם דודתי היתה מכינה לנו שקשוקה. כי היו להם תרנגולות. ופעם אסור היה להגיד לא לאוכל של המארח, עד היום אני מתחלחלת מהשילוב של הביצה עם העגבניה על הלשון שלי. אז אולי גם שירה זה ככה, ודווקא כשאנחנו מתחברים וטעים לנו זה החיבור המיוחד שנולדנו אליו, סוג של אלכימיה אישית.
אויי אני ממש אוהבת את הדרה וגם החברה של דקה עושים דברים יפים, אבל אני לא אוכל להגיע לי-ם 🙁 אולי לתל-אביב אצליח.