מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
קול ששמעתי רק בצעקות
פרץ דלת
הכניס טלטלה
שלח את החתול לפחד מתחת למיטה
החזיר את הדימוי למציאות
בערימה של שברים
(על היעה עדיף שואב אבק)
הפגיש אותי בשני שוטרים
שלא לקחו אותי לתא מעצר
ולא ערערו לרגע על הצדק
שלי-שלנו
אבל כן ביקשו לראות דרכון
ודיברו בניב המקומי
ואני אפילו לא יודע את השם שלו
רק הזעם
וטיפות הדם שהותיר על המדרגות
הי רונן, מאין הדם? הכנסת לו אגרוף?
ומהי המטאפורה?
לא, הוא הכניס אגרוף בדלת הזכוכית שלנו וחתך לעצמו את היד.
והמטאפורה היא דלת הזכוכית הנשברת שמככבת בספר שלי (בשני שירים) וכנראה רודפת אחרי גם בחיים.
(זה לא שיר, אגב, זו תגובה רגשית ראשונית. עיבוד אעשה מאוחר יותר, הייתי פשוט חייב להגיב איכשהו).
רונן, את הדלת ההיא אני זוכר היטב, כמובן! ויש גם חתול מטפורי…
שמחתי לראות ב"הארץ" את ההתייחסות המפרגנת של ברקוביץ" לספר.
אכן, החתול והדלת שניהם ממשיים ומטאפוריים גם יחד.
וגם אני שמחתי לקרוא את ההתייחסות של ברקוביץ" (-:
אוי וי. למה?
(ומעניין שגם בשיר האחרון שלי יש חתול ואבק.)
כי הוא לא התלהב מזה שאשתי שרה בדירה מוקדם מדי לטעמו (שמונה וחצי בבוקר). אני חשבתי ששכנים אלימים יש רק בארץ.
והחתול והאבק הם אולי הדברים הרגועים ביותר בשיר….
אוי ויי, מפחיד מאוד.
ובשיר היפה ההוא שלך דובר על אהבה, אבל לשבור דלתות זכוכית על סמך יחסי שכנות זה כבר משהו אחר (~פרצוף כועס מישראבלוג~).
זה בעיקר מפחיד. במיוחד שאסנת נסעה (ענייני עבודה) ולכן כל פעם ששמעתי רחב מהמדרגות חזרתי להציץ דרך החלק השבור של הדלת.
רונן, בהחלט…
אני מקווה שזה ייגמר בזה.
מצטערת על הסטיגמטיות והגזענות אבל אלימות גרמנית נשמעת לי מפחידה ביותר… למרות שבכל אלימות יש משהו מפחיד.
הבוקר הדסתי לי בשדרות בן ציון עם כלבתי האהובה כשפתאום ראיתי איש אחד מכניס בעיטה איומה לצלעות של הכלב שלו רק בגלל שהוא לא נשמע לפקודת "ארצה". מה עושים עם האלימות הזו?
אני גם מקווה. נראה שהוא למד את הלקח מהפציעה ולוקח אחריות, אבל נראה בעתיד.
הבנתי תודות לתגובות.
אז עכשיו אין לכם דלת! אני מקווה שבינתיים, עד שיתקנו, החתול שומר עליכם. 🙂
בעניין השיר עצמו – הוא מתאים במקצב ובהתקדמות שלו למה שמתואר. בצעקות האלה ישר בהתחלה, והזעם והדם שנותרו על המדרגות.
ושוב חזרה לעניין התוכן: אוי.
כפי שאמרתי, קשה לי לראות אותו כשיר, כי הוא תופס את החוויה ראשונית, ללא עיבוד של ממש. כרגע אני עוד קרוב מדי לחוויה מכדי להחליט אם יש כאן שיר או לא.
בכל מקרה, דווקא בתחום המציאות נראה כי השכן התעשת ולקח אחריות – שכנה אחרת עדכנה אותנו שהוא התקשר לחברת זכוכית והם יבואו היום לתקן את הדלת – ואכן הם באו, ועכשיו דופקים ומתקנים (וכמובן מפחידים שוב את החתול, אבל מה לעשות).
לרונן –
אני האדם האחרון בעולם שיוכל לתת לך הבחנה מדוייקת בין שיר למה שאינו שיר – אבל יש משהו באווירה שלו שמאד משכנע בבהילותו. (חסר רק אולי ההסבר, שזו הדלת שלך שמישהו שבר בזעמו). לפעמים דברים יכולים לצאת לא רע גם בגירסה הראשונה שלהם.
איך שלא יהיה: איחולי התאוששות מהירה לדלת, לחתול, ולכם, כמובן.
ארוע מפחיד שיר יפה .
תודה.
מעביר חזק את התחושה של חוסר אונים. של לא שולט בחיים.
להתראות טובה
ללא דלת! החתול עלול לברוח! ומי יודע מה עוד! השיר שלך, על אף היותו לא מעובד, מעביר את ההלם מן האלימות הזאת.
לא ממש ללא דלת – היתה זו דלת שבחלקה העליון יש זגוגית ולכן רק חלק זה נשבר. מה שכן, עד שהשוטרים הגיעו לא יכולתי לסגור את הדלת בגלל השברים, ואז באמת שמרתי שהחתול לא יברח (לא שהוא בכלל העלה את זה על דעתו – הוא התחבא מתחת למיטה ולא רצה לצאת).
אבהתי ולקחתי לכיוון המטאפורי של מציאות שחודרת אל תוך השראה.קורה לי כל הזמן.
איזה דפיקות בדלת הלב בענין האלימות, האמריקאים לא פחות אלימים, ומזל שיש חתול להתנחם בפרוותו.ככה זה אצל הרגמנים בין 2-4 דממה, ובבקר צריך שקט מנומ הס
מנומ-הס! אהבתי.
כפי שציינתי, במקרה הזה זו הדלת מהשירה שחזרה אל המציאות.