מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
Everybody should believe in something. I believe I"ll have another drink.
W. C. Fields
היה לי ידיד טוב, כעיקרון איש מדע ומחשבים, שאמר לי פעם שהוא אדם מאמין.
– "מאמין במה?" שאלתי.
– "לא במה. מאמין וזהו," ענה הבחור (נקרא לו א" לצורך העניין)
– "אבל להאמין זה תמיד במשהו."
– "אז בוא נגיד שאני מאמין באמונה."
ואז הוא הסביר. האמונה, כך אמר, היא כוח רב עוצמה, שיכול להזיז הרבה בעולם. עצם העובדה שאדם מאמין מעניקה לו איזה שקט פנימי, תחושת מטרה ועוד כל מיני דברים טובים. התחושות הפנימיות האלה גם מקרינות החוצה, ומשפיעות בצורה בלתי מורגשת על אנשים אחרים מסביב. אז אולי על הגרלת הלוטו אמונה לא משפיעה, אבל לשאיפות אנושיות וחברתיות – כמו למצוא בן/בת זוג או להתקדם בעבודה – האמונה יכולה בהחלט לסייע.
הבעייה עם אמונה, המשיך א", היא שזה דבר מאוד מקבע. אם הייתי בוחר באמונה אחת כלשהי – מערכת אלים, אידיאולוגיה, קבוצת כדורגל – ונשאר מחויב אליה, הייתי מאבד את החופש שלי להחליט, את העצמאות. במקום, אני משאיר את עצמי פתוח לאמונות שונות, מקבל כל פעם אמונה אחרת ומאמין בה בכל מאודי כל עוד היא מתאימה.
כה אמר א", ואני נזכרתי בסיפור הזה בעקבות הדיון הארוך על אמנות ופוליטיקה. כי מתנגדי "האמנות הפוליטית" חוששים בדיוק מהאמונה-בדבר-אחד, מאובדן החופש של האמנות בגלל שהיא נכפפת למשהו יחיד, קבוע, מחוצה לה, שהוא הקובע את דרג האיכות ואת דרג החשיבות. ואילו הצד השני חושש מאמנות שאינה מחויבת למשהו במציאות מחוצה לה, כזו הופכת לסוג של אוננות, לשירה בנעלי בית, לאמנות של פיות ובנליות – או ל"אמנות לשם האמנות" שזו אמירה כמעט ריקה. ללא יכולת ליצור קשר עם המציאות, ללא מחויבות למשהו, האמנות נשארת סגורה בתוך עצמה, ובהקשר החברתי-אנושי – מיותרת.
וכן בא לעזרתי הרעיון של א". כי עבורי, אין אמנות בי מחויבות; שיר טוב הוא שיר שאינו רק משחק נאה של מטאפורות ומצלולים אלא מחויב למשהו עמוק, אפילו מסוכן, במציאות שמחוץ לשירה. בחיים האמיתיים אפשר להסס, להתלבט, לראות את שני הצדדים של הוויכוח ולהיות אמביוולנטי, ולפעמים אפילו כדאי לפקפק בצדר הפנימי שלך, לנסות להקשיב גם לדעות מנוגדות, להתפשר. אבל שיר צריך להיות מחויב, לא לפסוח על שתי הסעיפים, לא להגיד משהו ולהכחיש אותו אחר כך אלא להתכוון לכל מילה (וזו הסיבה ששירה היא "מיטב המלים במיטב סדרן", ושחלק ניכר מעבודת העריכה הוא להוריד מהשיר שורות מצוינות שמחלישות את האמירה). אלא שלמרות שכל שיר מחויב למשהו, אין הכרח שכולם יהיו מחויבים לאותה מטרה. שיר אחד יכול להיות פוליטי, אחר – אוונגרדיסטי; אחד מחויב לקדושת הטבע ואחר להילולי החטא. על כל שיר אני רוצה להסתער באמונה מלאה, גם אם הוא סותר לגמרי את האמונה של אתמול. להיות מחויב כל הזמן, אבל לאדונים שונים.
!!!!!!
התגובה שלך מתארת בערך את התחושה שלי כשעליתי על זה.
לא צריך לקורא לו א" אפשר לקרוא לו סיגל 🙂
(אגב,בדיוק שניה אחרי שהתנגדתי פה לשירה פוליטית, נדלקתי על שיר פוליטי אחד).
רבל מה לעשות שקוראים לא א" (-:
נדמה לי גם שהוא פנוי (-:
קוראים *לו*, כמובן. מה שקורה כשמקלידים מהר מדי.
אני כותבת :"לקורא" במקום לקרוא. אתה כותב "לא" במקום "לו". אלו סימנים שאני "מאמינה" שפונים אלי כאל ה"קורא" ואומרים לי: "לא".
לא יודעת לא מה לא, אבל עכשיו נהייתי לא.
עם שירה ,ומתוך מחוייבות מלאה.
🙂
"לא" זו בהחלט עמדה של מחויבות. עמדה ששוללת דבר אחד ומחייבת – בתיאורייה – את כל האחרים. "לא תות שדה".
יותר הזכרתי לעצמי את "הדובון לא לא" שכל הזמן היה בלא. הוא נזקק לעזרת הפיה ולהרבה רצון על מנת להצליח לומר כן מרוב המחוייבות שלו ללא. (גם אצלי זה כבר נפרם לא לדאוג)
🙂
בכל אופן, בנוגע לריבוי אדונים אני מחלקת את עצמי לריבוי אדוניות פנימיות ,שלכל אחת מהן נותנת מידת כוח להיות חלק ממני ,ושעל כולן מנצחת האדונית המרכזית ,שמתוכה הכי נכון בעיניי לכתוב.
לפעמים ,אחת "מהן" מקבלת עט לידיה ואז זה ממש חוסר אחריות מצידי ובגידה במחוייבות האישית שלי לשירה .(מחוייבות שבין סוגריים,לא ממש מעוגנת באיזשהי החלטה מסיבת אי-המוכנות שלי להקריב עולם אחד למען עולם אחר, ואי-יתכנותי בעולם אחד משלב).
אני מבינה את האדונים החיצוניים ,שעליהם נסוב הדיון, אולם אינני רואה בכך שום בעיה להענות לכולם ו"להראות" לא עקבית. לא עקבית באי-עקביות גם היא עקביות.
ועוד פן של שירה ומחוייבות-למה השירה מחוייבת? ברגע שהיא יוצאת לאור היא נחשפת לעיני חברה כפיינית-
יש את ה"איך אני מצטיירת" שעליו דיברה יודית,זה כבר מצב מחייב עבור השירה ולא ממש הוגן כלפיה, זהו נושא שממש לא מעסיק אותי ,הלא כותבת לאור הזה. החברה מקבלת ממני די והותר , שתחשוב מה שתחשוב.
מעט מאוד אנשים בעולם יראו שיר שלי וגם אז לא את כולם. בחרתי לחיות כיצור חברתי ושירתי משוחררת ממחוייבות זו (כך היא חופשיה מעין החברה וזו מחוייבותי כלפיה. (וגם זה נכון בטווח של שניה לנצח, שכן לדעתי,אמונה בין השאר, צריכה להיות גמישה ולא מקובעת).
אני די מסכים אתך, פרט לעובדה הפשוטה שהשירה שלי כן נחשפת לחברה ואף לרשות הרבים; אבל אני לא רואה בכך סיבה להפוך אותה למחויבת לכללים של החברה (מספיק שאני נאלץ לעמוד בהם מדי פעם).
בעיני האדונים – גם החיצוניים – הם למעשה פנימיים. כשיודית (למשל) כותבת מתוך כעס חברתי-פוליטי, אני מאמין שהיא כותבת מתוך חיבור פנימי לאותו כעס, ולא בגלל שככה המפלגה ביקשה. וכך גם ככשמישהו כותב על הטבע, או על אהבה.
רונן, מסכים אתך בעיקרון.
כדי לכתוב שיר צריך מחויבות – ברמה שאתה חי את השיר, וחווה כממשות כל דימוי שיש בו כאילו היה ונברא. זה אולי לא תנאי מספיק לשיר טוב, אבל בהחלט תנאי הכרחי.
המממ…. אם היה תנאי מספיק לשיר טוב, השירה היתה עניין הרבה יותר קל – והרבה יותר משעמם.
אמֵן
בעיקר לפיסקה האחרונה והראשונה
תודה.
(המשפט הראשון הוא של וו.סי. םילדס, אבל החל משם זה אני… וא")
מסכימה עם העקרון. גם בספרות יש הרבה ספרות היא "יפה" אבל לא מחויבת . הצורך של ידידך להאמין יפה בעיניי הפחד מהמחויבות מתגלה בהמון מישורים בחיינו.
אכן… "חירות פירושה אחריות, ולכן רבים כל כך מפחדים ממנה"
מסכימה לגבי מחוייבות, לא מסכימה לגבי האדונים השונים. המחוייבות קיימת כי משעמם להגיד משהו בלי כוונה אמיתית, כי אז זו אונניה.
להיות מחוייב לאדונים שונים זו גם סתירה, כי האדון של אתמול הוא אולי אידיוט, או האדון של שלשום או מחר? אני מחוייבת רק לעצמי, לאג"נדה שנראית לי לנכון, לכן אני אדם פוליטי. לא כי אני נגד ביבי או בעדו, מבין? כי יש לי תפיסת עולם מגובשת, לכן אני האדון של המחוייבות שלי.
האדונים הם שלך, יודית.
לא, שי, (מה נשמע..?)
משורר צריך להיות האדון עם האג"נדה שלו, אם הוא עלה תלוש ברוח האופנה למשל, הוא לא מעניין, הוא לא משורר עם אמירה חזקה.
המשורר הוא האדון עם המחשבות החשובות. או לפחות המעניינות ביותר.
אין מה לעשות,אם אין לך אמירה חזקה, איכותית, שיש מאחוריה תפיסת עולם מלאה, אתה לא מעניין.
ואם אני לא עונה עכשיו זה בגלל שאני חייבת לרוץ לרופא השיניים, רוצה להציל אותי בחיית ראבאק?
הכול טופ. אבל נדמה לי שלא ירדת לסוף דעתו של רונן – האדונים השונים הם אדונים שהמשורר בוחר לעצמו. והם לא חייבים להיות, כמובן, אנשים.
אני כן מבינה, אתה לא מבין אותי, משורר טוב מדהיר את סוסי המחשבות שלו על פי האג"נדה שלו, הוא צריך כיוון,משמעות, אסור שהסוסים (המחשבות) יברחו לו לכל הכיוונים.
וזו פשר האג"נדה שאני מדברת עליה.
אם אתה סתם פטפטן ולא קושר מחשבות למשמעות יצוקה אתה לא מעניין.
אני לא רואה שום סתירה – גם בחיים – בכך שהאדונים מתחלפים לפעמים. גם לאידאולוגים הגדולים ביותר היו רגעים פרטיים, שבהם הם אולי היו מחויבים לדברים אחרים (אהבה? טבע? סטייק טוב?) ולאו דווקא לאותו אידיאל שלפיו חיו; ואני חושב שיש משהו מאוד מסוכן בהליכה חד-משמעית ותמידית אחרי אדון יחיד.
גם אם יש לאדם תפיסת עולם מגובשת, יש מקום להתנסויות, לבדיקת אפשרויות אחרות, לבחינת הרעיונות שלך מול אחרים. נכון, לא ב"היסחפות אחרי האופנה החולפת" אלא מתוך עמדת כוח וביטחון עצמי, אבל גם לא מתוך התעקשות דוגמטית על מה ששלי אלא תוך רצון כן להבין – ואפילו להרגיש מבפנים – עמדות אחרות, אדונים אחרים.
בשירה, או באמנות, זה בעיני אפילו יותר נכון. נכון, אם כתבתי אתמול שיר שמחויב לתפיסת עולם חברתית מסוימת, יהיה לי קשה מאוד לכתוב מחר בכנות שיר שמחויב לנקודת המבט ההפוכה; אבל העולם אינו שחור ולבן, והוא רב תחומי: אם כתבתי היום שיר חברתי-פוליטי נוקב ומחויב, זה לא אומר שמחר לא אוכל להתחייב באוןתה מידה לשיר העוסק באהבה ובתשוקה (שני אדונים רבי עוצמה כשלעצמם) ובשבוע הבא שיר שמחויב לעמדה מסוימת כלפי הטבע, השמיים ועץ האלון שבגינה.
בעיני, כל שיר הוא גילוי של דבר חדש בנפש (שלי! לא של אחרים!) שאני מחויב אליו, דבר נוסף שאני יכול להאמין בו. אני חושב שאת צודקת בצורך להיות נאמנים ומחויבים לעצמנו; אבל אני לפחות חש שהשנפש שלי היא מאוד לא מונוליתית, ושלהיות מחויב תמידית לאידיאולוגיה או לעמדה פוליטית מסוימת יהיה בעצם להיות לא-נאמן לעצמי.
אולי לא הסברתי את עצמי בהיר, מובן שלכולנו יש כל מני התייחסויות למציאות, אנחנו לא רובוטים של מחשבות, או פלגמטים שתקועים על אותה נקודה. אבל כשאני קוראת משורר מסויים, שאני אוהבת, ניקח את זלדה, אוקיי? זלדה לא פוליטית, אבל זלדה עגולה, כשאני קוראת את סך זלדה, יש שם אישה בשר ודם שמדברת אלי מתוך האמת הפנימית שלה. כלומר, אם אתה בן אדם מלא, עם תפיסת עולם מלאה, מבעד לקרעי השירים ניתן לראות אותך. אני אוהבת להכיר ככה משוררים, את בני האדם שהם, לזה התכוונתי. סך ה"אדונים" מייצר אמירה בפני עצמה.
ואגב, דברתי בשבחי הפוליטיקה, אבל פוליטיקה אצלי היא לא שיר על ביבי או סטאלין, אלא אמירה יותר עגולה על איך אני תופסת את העולם הזה, מה לדעתי שגוי בו, או נכון בו, ומעבר לזאת, מה קיים בו ומה הייתי רוצה שיהיה קיים.
ואני גם כותבת שירים אישיים, שלא מדברים על שום אג"נדה, אלא עלי, אני מקווה שדרכם כולם ניתן יהיה לראות איזו יודית חושבת, מדברת, רוצה, איזה בן אדם מגובש. לזאת כוונתי.
נראה שאנחנו יותר מסכימים מלא-מסכימים, אבל בדבר אחד הגישה שלי מאוד שונה: אני לא רואה את עצמי כ"בן אדם מגובש" וגם לא מרגיש שמשהו כזה נמצא אפילו מעבר לפינה; כל כולי בלגן אחד גדול, ולבלגן הזה אני מנסה לתת פה.
אני חושבת שכל עוד הבלגן הזה הוא אתה, המחפש, יש בבלגן הזה אותך השלם.
לפעמים אני מוצאת ביונה וולך המון בלגן, שאני כל כך אוהבת, את הסכסוך הנפשי המחפש והמשלים שהוא יונה וולך.
אני חושבת שמי שלא מחפש, תוהה, מהרהר, מפסיד את החיים.
כך שאולי אני ואתה אפילו הרבה יותר קרובים ממה שעולה על דעתך, רק שלי אין בעיה להגיד שאני רוצה לשמוע בשירה אמירות קונקרטיות, פוליטיות, שאותי הן לא מפחידות ואפילו רצויות.
בגדול אני מסכימה, ומצאה חן בעיני הציטטה למעלה.
אולי הכי טוב שהשיר יהיה מחוייב לעצמו ולמי שכתב אותו. כל השאר יסתדר מעצמו. אפשר לכתוב על מה שרוצים, בלי הגבלה. ה"אדונים" שהכי מדאיגים אותי הם אלה שקובעים בנחרצות על מה מותר לכתוב ועל מה לא, מה טוב ומה רע ומה "אוננות".
אכן. המציאות – הפנימית והחיצונית – היא האדון היחיד.
(מצטער שנעלמתי – עומס אמנותי – הסברים בפוסט הבא בבלוג השני)