(בעקבות התגובות למאמר של יעל ובכלל)
אומרים שהרשת מרדדת: מרדדת את השפה, מרדדת את התקשורת. אלא שהרשת – כמו כל אמצעי תקשורת – היא ים רחב של מקומות, דימויים, אתרים, פינות. יש בה פינות רדודות למכביר, אוקיאנוסים שלמים של תכנים בעומק הברכיים. אבל יש גם מקומות עמוקים, שבהם נוצרת תקשורת מיידית ומהירה אבל גם רגשית ועמוקה, שבהם מדברים על כל מיני נושאים שבעולם החיצון הם טאבו או פשוט לא מעניינים כי אין בהם כסף. בוויינט מדברים כמו בשוק, נכון; אבל באייל הקורא נערכים דיונים על אקטואליה, פוליטיקה, כלכלה ותרבות ברמה גבוהה בהרבה מאשר מה שרון בן ישי אומר בטלוויזיה. רוב החומר ב"במה חדשה" לא ראוי היה להיות מוקלד כלל; אבל במקומות אחרים ברשת ממתינים תכנית ספרותיים ברמה גבוהה ביותר – למשל כתב העת שחזרדה, אתר חלל, והבלוגיה שלנו. ב"וואלה" כותבים שטויות על סרטים; אבל בעין הדג ובסינמסקופ אפשר לדבר על קולנוע ברמה שבשבילה היה צריך פעם ללכת לסינמטק ולצפוס את הבחור ההוא שיודע הכל על פליני ויושב שם בצד. כן, יש הרבה בלוגים שכתובים בפק33ית מצויה; אבל יש כמה כתיבה איכותית בבלוגים, כזו ששווה קפיצה, כפי שמדגימה שרה מישראבלוג במדור "שווה קפיצה" הקבוע בסוף הפוסטים שלה. וכל זה רק בעברית; באנגלית יש הרבה יותר. למעשה, יש כל-כך הרבה מה לקרוא ברשת, שאני חייב לעשות לעצמי דיאטת-רזון קשה כדי שבכלל אצליח לעבוד.
ומה שיפה ברשת זה שהכל קשור להכל: בעולם האמיתי, אין הרבה סיכוי שהחבר"ה שמשחקים כדורסל ייתקלו במקרה בחוג לשחמט; ברשת, קוראי וויינט יכולים לעקוב אחר לינק תועה ולהגיע לכאן, להכניס כמה מלים בגוגל ולמצוא את עצמם במקום אחר, או לעקוב אחר "הנושא החם" של ישראבלוג ולהגיע לבלוגים של אנשים מבוגרים מהם בשני עשורים. ולשמוע מה יש להם להגיד.
האינטרנט, כמו הטלוויזיה, הוא מדיום; וכמו שבטלוויזיה היו אנשים שלא ויתרו על המסך לדודו טופז ולשעשוני כורסא, והלכו ויצרו את "עמוק באדמה", או "הסופרנוס", או "דקסטר" או "בטיפול", גם ברשת יש כאלה – וצריכים להיות עוד. כי תרצו או לא תרצו, החיים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים הולכים ועוברים דירה אל הרשת. וכשאנשים מקבלים מהרשת חדשות, מוזיקה, עדכוני תנועה ואת שער הדולר, זה גם המקום שבו הם ימצאו את מזונם התרבותי. ואם אנחנו רוצים שהמזון הזה יהיה דבש מלכות איכותי ולא גללי עיזים, אנחנו צריכים להיות אלה שיצרו אותו, אלה שיכניסו לרשת תוכן איכותי ויחפרו בה את שקע מריאנה של התרבות. שנאמר, If you build it, they will come.
מה זה שקע מריאנה?
http://he.wikipedia.org/wiki/שקע_מריאנה
או באנגלית
http://en.wikipedia.org/wiki/Mariana_Trench
"רדוד במו הים" הגדול והעמוק ורחב הידיים. אתה צודק. יש שם (פה) הכל בכל מכל כל. גם הרבה דברים טובים. בקהילות החדשות שמתגבשות פה מתחילים להיווצר גם כללי משחק, של מה קביל ומה אינו קביל. איך מתאים להגיב ואיך לא. מה אחריות המארח, ומה לא בתחום אחריותו. יש כבר אפילו הפעלה של סנקציות, פה ושם. במידה לא מבוטלת זה מזכיר את מה שמתרחש בחוץ, בעולם האמיתי, וגם בעולם הווירטואלי הזה יש לפעמים חריקות מבהילות למדי. נדמה לי שלסוציולוגים יהיה מאד מעניין לבדוק את דרכי ההתגבשות האלה.
ואהבתי את מה שציטטת בסוף. אני מכירה את זה מ"שדה החלומות" – יש לזה מקור אחר, מוקדם יותר, או שזה פשוט משם?
אני זוכרת את הציטוט הזה דווקא מסרט של "החבובות"… "חבובות בחלל". קטע ענק!
http://www.youtube.com/watch?v=mKKWPX08BF4
אני גם מכיר את זה מ"שדה החלומות", אבל לא בטוח אם זה המקור.
מסכימה איתך, הרשת זה עוד צינור חיים שיש בו הכל, מביוב ועד שמיים, תלוי מה אתה מחפש.
והוא הזדמנות לכל מני אנשים שיושבים בבית, מכל מני סיבות, אולי אפילו כי צריכים להיות עם הילדים שלהם, לדבר עם קהילות של אנשים שמעניינים אותם, זה לא היה אפשרי לפני כן מעולם.
אבל יש בעיה עם הרשת, כמו כל דבר טוב אפשר להתמכר, פעם סגרתי לילה עם ספר, היום אני נצמדת יותר מדי למכשיר הזה.
גם זה מובן. ההתמכרות שלי לרשת היא שהביאה לכתיבת הסיפור-בהמשכים שרץ בבלוג הזה והפך להתמכרות בפני עצמו.
קשה לי לקרוא פרוזה ברשת, אני קוראת רק שירה, זה לא ידידותי לקרוא מישפטים ארוכים על צג.
הרשת מרדדת אם התגובות המרודדות שולטות. כמובן.
לא יכולה אלא לחתום על כל מילה.
והרשת מביאה גם לחשיבה חדשה, מהירה יותר, אופן תגובה מהיר יותר, לא רדוד, מירי, פשוט אחר. וגם פותח רבות ליצירה, ולא רק מבחינת אכסון ומקום, גם בצורה שלה.
קול המון
שיש בו הכל וגם עלייהום