מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
עם כל הפריחה החדשה של כתבי עת לשירה, קבוצות, סיעות, אתרים ומה לא, לפעמים אני שואל את עצמי איך זה שאני לא מעורב באף אחד מכל היוזמות המהפכניות האלה. למי שלא באמת מכיר אותי זאת נשמעת שאלה מוזרה, כי בראייה מבחוץ נראה שאני לא טיפוס אוונגרדי במיוחד, אלא כזה שמתקדם לאט, מפרסום לפרסום, בתוך הממסד (בהנחה הבעייתית שהליקון זה הממסד). האמת היא כמובן אחרת לחלוטין.
סיפורנו מתחיל ביוני 1999, שנתיים אחרי שסיימתי את כיתת השירה של הליקון. ואני הייתי מאוד לא מרוצה. כיתת השירה שלי היתה מלאה משוררים טובים, וגם המשיכה לפעול ולהיפגש בקביעות, אבל כמעט כולם היו אנשים מבוגרים ממני ו"מיושבים בדעתם", ואני לא ממש הצלחתי להתחבר. הייתי צמא לאיזושהי פעילות טיפה יותר… המממ… פעלתנית, ועם אנשים בגילי.
רצה הגורל ומצאתי את עצמי בערב שירה ב"צוותא" תל אביב. בעצם, הגורל לא היה אחראי לזה יותר מדי, אלא העובדה שכשנה קודם יזמו שלושה משוררים צעירים, בוגרי הליקון, מהלך מרתק, שאפשר לראות בו סנונית ראשונה לגל כתבי העת של שנות האלפיים. לפרויקט קראו "חמישה גיליונות שירה" והוא התאפיין בכמה וכמה קווים שאפשר לזהות גם באוונגרדיסטים של היום: הניסיון לנסח שירה של אמירות ולא של תיאורים, הניסיון לדבר ב"שפת הרחוב", והניסיון להגיע לקהל רחב יותר (ה"גיליונות" הודפסו על נייר עיתון וצורפו למוסף הארץ). זה הספיק כדי שארצה להמשיך לעקוב אחרי השלישייה – אלכס אפשטיין, דרור בורשטיין ואיילת גורנר – גם בהמשך. וזו היתה גם הסיבה שהזדמנתי ל"צוותא", לערב שערכו שלושתם יחד עם שני משוררים ותיקים יותר, כמין מחאה כנגד פסטיבל המשוררים בירושלים (או משהו). ברגע האחרון, הידידה שהיתה אמורה לבוא אתי הבריזה, וכך מצאתי את עצמי לבד.
אבל לא השתעממתי לרגע. הערב היה מעניין ביותר, ולו בגלל שפרט לשירים היתה בו גם שיחה עם המשוררים, פתוחה להערות הקהל. אלא שתשובותיהם של היושבים על הבמה אכזבו אותי: הם התייחסו לעצמם כדור האחרון של השירה בישראל, דיברו על סכנת היעלמות מוחלטת של התחום, ונשמעו מובסים, עצבנים וכועסים (ואכן שלושתם כבר לא עוסקים היום בשירה). שנייה לפני שעמדתי להרים אצבע ולהגיד משהו, קם על רגליו בחור צעיר בקצה השני של האולם והוציא לי את המלים מהפה. הוא ציין שבניגוד למה שנאמר בערב, יש דור נוסף של משוררים בישראל, ושאם המשוררים בני השלושים-ומשהו על הבמה היו משקיעים ממרצם כדי להושיט יד למשוררים בני עשרים-ומשהו בצעדיהם הראשונים במקום לחבור למשוררים הוותיקים היושבים אתם על הבמה, אולי הם לא היו כל-כך מובסים, מדוכאים ומרגישים שהם הדור האחרון בשירה העברית. הבחור זכה למחיאות כפיים, אבל לא לתשובה; מיד אחרי דבריו הכריזו המשוררים על סיום הערב.
אבל אני לא יכולתי לתת לו להתחמק. במהירות חציתי את האולם, עצרתי את הבחור הצעיר והצגתי את עצמי. "אתה צודק," אמרתי לו, "הם באמת לא יעשו כלום בשבילנו. אנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו."
וכך – מהשיחה הזאת – נולד רעיון. להקים קבוצה של משוררים צעירים, שתעבוד יחד, תתמוך זה בזה ובסוף גם תצא החוצה כקבוצה. אני והבחור (נקרא לו ע") אספנו סביבנו כמה חברים ואנשים מוכשרים שראינו לנכון לצרף לקבוצה, והקמנו את "קסת" – קבוצה לשירה צעירה.
{{המשך יבוא}}
מי זה ע"?
ע" הוא משורר וידיד-לשעבר ששמו נשמר במערכת מכיוון שאני לא בטוח שהוא רוצה ששמו המלא יפורסם בהקשר זה.
רונן
אני מברך על הלהט והתשוקה לעורר ולהעיר את השירה עד שתחפץ, או עד שיחפצו בה יותר אנשים. אבל לא מובנת לי, (והתכתבתי על כך גם עם אילן ברקוביץ בעקבות רשימותיו)האנלוגיה הזו בין שירה צעירה לבין הגיל הכרנולוגי.
אז כמה משוררים ותיקים (בני כמה? ?40-?50–60?)דיברו בתבוסתנות ובמרירות, את מי הם מייצגים מלבד את עצמם? ומדוע התחדשות ורוח צעירה מחייבים הפניית עורף לבני 40 ומעלה?
אני מכיר משוררים צעירים ששירתם "זקנה" ומשוררים זקנים ששירתם רעננה כציץ השדה.
ומדוע ההכללות הגורפות האלה: ששירת אמירה, "שפת רחוב" וכו" זה צעיר יותר משירה תיאורית.
ניטשה אמנם אמר: "כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש",אבל אולי במקום גישה קתולית של או(צעירים) – או(זקנים) נאמץ גישה יותר פרוטסטנטית של: גם וגם. ואחרי כל אלה אני יכול עם האסקימואים ללכת אל ערבות השלג.
אין כמובן קשר ישיר בין שירה רעננה יותר לבין גיל כרונולוגי, אבל יש מספר קשרים עקיפים. למשוררים ותיקים ומבוססים יותר יש נטייה (כמו בכל תחום) לקחת פחות סיכונים (כי מעמדם כבר מובטח) ולמחזר את הצלחות העבר. בלי לציין שמות, כמה מספרי השירה המעצבנים ביותר שקראתי בשנים האחרונות היו של משוררים ותיקים ו"דגולים" שכנראה ידועים כל כך עד שאיש לא מעז לערוך להם פסיק. כמו-כן, באופן טבעי, אם לא עושים מאמץ לשמור על קשר עם השפה ה"חיה" (ועברית היא שפה צעירה שמשתנה מהר) אפשר לאבד את הקשר אתה ועם הדור הבא של קהל הקוראים.
אבל כפי שאמרתי כבר, הקשר הזה רחוק מלהיות הכרחי, ולא הוא הסיבה העיקרית להתגבשות של קבוצות "גילאיות", אלא העובדה שקבוצה של משוררים היא במקרים רבים יותר קבוצה חברתית ממקצועית (זה יתברר בפוסט הבא) ובקבוצה חברתית – ההתאמה הגילאית חשובה ביותר (בעיקר בגילאי 20 פלוס, כפי שהיינו אז). נקודה נוספת היא התחושה שהיתה לנו, שהמצב הפוך מכפי שאתה מתאר אותו – כלומר, לא אנחנו פונים עורף למשוררים הוותיקים, אלא הם פונים עורף לנו; אותו ערב לא היה יחיד במינו אלא סוג של סימפטום, של תחושה שאיש לא מתעניין במה שיש לנו להגיד. לא טענו לרגע שהשירה של מי שכתבו לפנינו גרועה בעינינו; אבל הרגשנו זנוחים ולא רצויים על-ידי המערכת.
לגבי ההכללות – נדמה לי שהן נובעות מכך שכל דור מתמרד נגד מה שנראה לו כמאפיין (בעייתי) של הדור שלפניו. במקרה של עשר השנים האחרונות, מדובר בגל של התקפות על מה שמכונה "שירת הפנאי" התיאורית-ביתית-יומיומית. אני ממש לא בטוח שזה חדשני (תיקון: אני בטוח שזה לא חדשני) אבל מה שרציתי להראות היא שגם את הגל הנוכחי הקדימו כמה משוררים צעירים עוד ב-1998.
כפי שאסביר בפוסט הבא בסדרה, דווקא "קסת" היתה קבוצה מאוד לא-אידיאולוגית, שלא הצהירה בריש גלי על היותה "הדבר החדש בספרות העברית" ולא ביטלה במחי יד את מה שבא לפניה (ואולי בגלל זה, באופן פרדוקסלי, גם לא יצאה ממש לעולם).
רונן, אותי זה די מצחיק לדבר על הליקון כ"ממסד" כשכל שנה המשוררים הצעירים הטובים בארץ עוברים דרך הליקון, לומדים ועושים.
מצחיק ש"צעירים" עם סקס אפיל אהוד-אולמרטי חושבים שהם צעירים בזה שהם מדפיסים על נייר עיתון, מוצאים להם אידיאולוגיה לא פואטית, וחוזרים על מעשים לעוסים מן המאה הקודמת. קצת נמאס מהזקנים האלה.
בהליקון הרוח חופשייה לנשוב – באמת לאן שהיא רוצה.
אתה יודע, השאלה הראשונה ששאל אותי ע" אחרי המשפט שלי היתה "ומה עם הליקון?"
אלא שאני הייתי שנתיים אחרי כיתת השירה, וחדור בתחושה שבהליקון אמנם עושים כיתות שירה ונותנים הרבה מאוד למשוררים צעירים, אבל אז משאירים אותם באוויר ולא שומרים על קשר. באותה תקופה ניסיתי לפרסם כמה שירים בהליקון, או להיות מוזמן לקרוא באחד הקברטים, ולא הצלחתי; התחושה שלי היתה שהליקון נסגרת בתוך עצמה, שומרת על מקום בטוח ולא ממשיכה להושיט יש למשוררים צעירים, אפילו בוגרי כיתות השירה.
נדמה לי שהתחושה הזו היתה שילוב של רגשות פרטיים שלי ושל בעיה שבאמת היתה קיימת בהליקון באותה תקופה, בעייה שנדמה לי שזיהינו גם מאוחר יותר, של חוסר-שמירת-קשר עם בוגרי הסדנאות. בהקשר הזה החלטתי שאין ברירה – חייבים להקים קבוצה עצמאית (ועל קורותיה בפוסט הבא).
רונן, אתה צודק לגבי "שמירת הקשר" – אבל הסיבות אז היו הפוכות ממה שאתה חושב. די ציפיתי שתסיסת הנעורים תפלס לה נתיב של עשייה בעצמה, ושלא נכון שהליקון תיצור את זה "מוכן". זו כנראה היתה טעות, אבל מצערת במובן שזה לא קרה מעצמו.
חשבתי אז שנתנו מה שנתנו, והנה העולם הגדול (וגם אנחנו – בעמדה לא יוזמת, אך מאוד אוהדת, כפי שקרה עם קבוצת ההמשך שלכם) – כל אחד ייבחן באיכותו, כי אנחנו לא קליקה.
ומי כמוך יודע איזו דרך ארוכה ונפלאה עשית בעצמך עם שירתך בשנים האלה.
ואף מלה רעה על "קסת" או "קבוצת כתובת" של בוגרינו. הרי זה בדיוק מה שצפיתי שיקרה.
זה נעים לשמוע, אבל לצערי ההתייחסות לאמנות הפלסטית היא עדיין כמו לפני 100 שנה… למה??
אילנה, אני יכולה להגיד לך את דעתי, וזו דעתי הפרטית בלבד, אבל היא יושבת אצלי חזק וכתבתי את זה איפשהו בבלוג שלי. התחושה שלי שבאומנות הפלסטית יש יותר פלברות מאומנות, והאומנות צריכה לדבר בפני עצמה, וברגע שהיא נזקקת לתילי תילים של מילים פירושים והסברים, ושיש אומנים שמכוונים אותו לחוות הא ודא, זו כבר לא אומנות אלא מן סמינריון דידקטי של גננות שמכוונות אותי ל"חוות".
אני אומרת תנו לי לחיות, לא לחוות, את החוויות שלי אחווה ללא תיווך כשהיצירה עומדת בפני עצמה.
ושתדבר בעצמה, כי כשהיא חזקה היא מדברת.
אבל אני בדיוק מסכימה איתך ואני אמנית פלסטית. בנקודה זו אין ביננו שום חילוקי דיעות. וזה כואב לי יותר ממך. זה מה שאני כל הזמן אומרת. ומי שמכיר אותי או היה גם פה בדיונים איתי יודע . אבל בין זה לבין לעשות הכללות על כל האמנות המודרנית (שזה בערך 100 שנה) ועד העכשווית ולהגיד שהכל קקי זה קצת מוגזם. גם אני נגד יחסי ציבור לאמנות גימיקית שיווקית. ותאמיני לי שלי זה כואב יותר.
מי אמר שהכל קקי? המלים מתאדות לאטן, ומה שנוגע נשאר.
אבל היום יש דרישה להגדרות. אני הראשונה שיצאתי כמו דון קישוט נגד הגדרת והסבר העבודות שלי וניתקלתי בחומה של אוצרים ששאלו מה הסיפור מאחורי העבודות אחרת אין סיבה לתערוכה. לא מסתכלים עליך בכלל.
אבל פה דובר על הרחבה של גבולות האמנות והשירה. ורק כשזה מגיע לאמנות פלסטית אתם נעשים שמרנים כמעט ויקטוריאנים, ומרשים לעצמכם לומר מה כן אמנות ומה לא.
לא אמרתי שהכל קקי, אבל אמרתי שיש הרבה קקי, ונתתי לך דוגמא מהטלויזיה אתמול בלילה.
מה שאמיתי יחיה, זו דעתי.
אין לי בעיה עם כלל האומנות הפלסטית, אבל התערוכות האחרונות שראיתי, כמו אחת בנווה צדק שכתבתי עליה, גרמו לי לחשוב שהבולשיט סחף את הנגזרת הזאת של האומנות.
יודית. את מדברת על האמנות בארץ וביוחד התל-אביבית. שם יש בעיה. אל תסיקי מזה על הכל. אני כאמנית מותר לי לעשות מה שאני רוצה אם זה עיקבי ומביע מה שאני רוצה לאורך זמן. גם אם זה קו ונקודה. עבורי יש לזה משמעות ואם זה ימשוך קהל אדרבא. אבל רק אם זו יצירה אמיתית שמגיעה מהנפש . ואף אחד לא ידיג לי אם זו אמנות או לא כמו שאני לא אגיד לך ששיר שלך אם הוא בין 2 מילים הוא "לא שיר".
לדעתי את כן יכולה להגיד לי ששיר הוא לא שיר, ואני יכולה לומר לך שיצירה בעלת שתי נקודות היא לא יצירה.
בנוסף, מובן שאנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו, ורק הזמן ישפוט מה הדבר, מה לא.
ואן גוך נדחה על ידי תקופתו, אף אחד לא שואל היום האם הוא צייר. אולי ישנם הרבה ואן גוכים שנדחו ושקעו, הרי לא לכולם היה אח סוחר אומנות שהאמין בהם.
ובכל זאת, אם לא אפעיל את חודשי השיפוטיים לקבוע מה כן אומנות ומה לא, יצא שכל אקט שלי יהווה מעשה אומנות משום שהחלטתי שככה, אפילו התעללות בגור כלבים, כפי שאמיר הביא לכאן.
אני לא אגיד אף פעם ששיר הוא לא שיר. אני יכולה לחשוב שלטעמי הוא ממש גרוע, או לא מדבר אלי אישית. אבל אני מכבדת את יוצרו.
אבל אולי כשאנחנו מכבדים "כל יוצר", אנחנו לא מכבדים את האומנות עצמה, חשבת על זה?
כך יוצא שיש כל כך הרבה זבל במסווה של אומנות ואף אחד לא קם לדבר, כי אף אחד לא מעז להיות הילד שאומר "המלך עירום".
אני מעדיפה להיות מחוייבת לאומנות מאשר להיות מחוייבת ליוצרים.
באומנות יש אמת כלשהי שצריכה לבצבץ, והזיוף צורח, ממש צורח.
מסכימה איתך. כאמנית פלסטית זה נושא מדמם אצלי. אבל מצד שני לא את תקבעי מה זבל ומה לא. גם לא אני. ואם יש דברים שנעשים כגימיק פרסומי צריך להתייחס אליהם כאל כאלה.
אילנה, אם לא נקבע לעצמנו נהיה פרות, נאכל עשב, נעלה גרפסים וגרה.
אם לא נחשוב ונשפוט נמות.
אם לא נחפש גמישות מחשבתית ופתיחות לדברים חדשים גם נמות.
אנחנו חייבים להיות בתזוזה בבדיקה ובשקילה כל הזמן, כך אני דורשת מעצמי.
אלה רק הקריטריונים שלי, את יודעת שאני לא מבקרת אומנות, אבל אני בהחלט מבקרת אותם באיזור התעשיה השכלי שלי, שפתוח יום וליל..
גם אני.
לקב" שהקמת אין קשר לקרן קסת,נכון?
אני חושבת שטוב שיש קבוצות כי זה מראה שיש חיים לשירה, וחיים בשירה זה טוב. הרבה פעמים חשבתי להיות באיזו קבוצה שתשב בבתי קפה, תשתה יין ותריב על האימאימא של השירה, קצת אקשן בחיינו הבורגניים האפרוריים, אבל גיליתי שבסופו של דבר את רוב היין שלי אני שותה בביתי לבד ושאני לא חלק משום קבוצה, ושמשוררים גם כשהם נראים חלק ממשהו הם אינדבידואליסטים קודם כל.
האמת שחסר לי לדבר על שירה, לכן אני כאן לפעמים.
רק בזמן האחרון אני לומדת להכיר את החבורות, את החוברות, את עמדה, מעין, יש לא מעט קבוצות.
בכל פעם כשאני מפרסמת בכתב עת חדש לי, אני לומדת להכיר אותו.
אולי יום אחד אני אקים קבוצה בעצמי, או כתב עת, רק של שירה, אם יהיה לי זמן, אבל אני חוששת שזה יקח לי מהכתיבה, זה להשקיע אנרגיה גדולה במשהו שמאמינים בו.
לגבי שירה צעירה, אני בעד שירה צעירה מחדשת, נושכת, אבל יש שירה צעירה שהיא לעיתים זקנה ואנמית, חיקוי דליל ליונה וולך למשל, ודי חלשה לטעמי.
משורר אחד שאני מעריכה אמר לי שהכי גרוע זה שיר חלש, שאפילו עדיף עליו שיר גרוע, רק לא חלש.
כלומר, בסופו של דבר לא צריך כנראה לדבר על שירה חדשה אלא לעשות אותה, טובה, צלולה, נוקבת, ושיר טוב שווה מיליון מילים, כשהוא טוב באמת.
מבחינתי אני מחפשת את הקול הזה ואותו אני מרגישה שאוכל ממילא לכרות רק מבני מעיי. שום קבוצה לא תקרב אותי לאמירה שאני מחפשת.
זו הסיבה שלא רציתי להוציא ספר עד עתה, למעשה, משום שהרגשתי שאני בחיפוש ושהדרך עוד ארוכה ארוכה.
אגב, אורי מיזרחי ואני הרמנו ערב שירה "אביב פרא", בגדה השמאלית ב 2007, אז עוד לא הכרתי כל כך משוררים, היום אני מכירה יותר, ואולי אעשה סדרה של ערבי שירה, הפעם עם אמירה יותר מגובשת מאותו ערב.
אבל זה אחרי שאסיים כמה דברים שיושבים לי על הראש לפני.
תיקון: שי אריה מזרחי.
בולבולית שכמותי.
איך אורי, איך? והיה ב2005. כן, כבר
זה אתה שי???
מפחיד אם חלפו כבר שלוש שנים, באלוהים במהירות כזאת עוד דקה אני בת מאה.
תיקון: מאי 2006. שנתיים, לא שלוש.
וכן,
Shay Arye Mizrachi = SAM
אכן, אין קשר לאותה קרן.
אקשן בשירה הוא דבר חשוב, אם כי אפשר לנהל דיון האם כל הרעש הזה מסתיר את השירה. אז (ב-1999) הרגשתי שצריך לקרות משהו בשירה, כדי שלמי שמתחיל את דרכו בתחום יהיה איזשהו מקום לפנות והוא לא ילך לגמרי לאיבוד. היו אז בקושי 4-5 כתבי עת, ורובם לא פרסמו כתובת למשלוח חומרים וקשה היה להשיג אותם. סדנאות כמעט לא היו (פרט לכיתת השירה של הליקון, שהיה קשה מאוד להתקבל אליה), האינטרנט היה בחיתוליו והיו רק שני פסטיבלים לשירה (בירושלים ובמטולה) מדי שנה, ושניהם היו על סף קריסה.
היום, בהשוואה, יש לפחות עשרה כתבי=עת שמקבלים חומרים באימייל, שלושה אתרים לשירה (לא כולל בננות), חמישה פסטיבלים מדי שנה ואירועים מלוא החופן. אז אולי זה הזמן לחזור ללבד, ליצירה הבסיסית, ולאו דווקא להרים עוד כתב-עת או עוד קבוצה.
לגבי "שיר חלש", אני מאוד תוהה. בתחילה חשבתי לומר שבעיני שיר חלש הוא שיר גרוע, אבל אז נזכרתי במשהו. בכיתת השירה (ואחר-כך גם ב"קסת") היינו לפעמים אומרים על שיר שהוא "תרגיל מצוין" – כלומר שהוא בהחלט מפגין שליטה בטכניקה וכד" – אבל שאין בו באמת שיר, כי האמירה הבסיסית חלשה, עייפה, לא מקורית או פחדנית. מעין שיר שמשתמש בכל הטכניקה כדי להסתיר ולא כדי לחשוף. נדמה לי שאולי לשירים כאלה כוונתך ב"שיר חלש".
ואז נשאלת השאלה מהו "שיר גרוע"? אם אני מבין נכון את הכוונה, שיר גרוע (אבל לא חלש) הוא כזה שלוקח לו מטרה גדולה, אמירה עצומה, נושא כבד, ומנסה לעשות בו משהו מרתק – אבל נכשל. מה שנקרא "כישלון מפואר".
בהגדרות האלה, אני – כקורא – בהחלט מעדיף את הכישלון המפואר על ה"תרגיל המצוין" (למרות שככותב אני עשוי להיות מאוד מרוצה מתרגיל מצוין, במיוחד אם מדובר בתחום שהתקשיתי בו).
מעניין אם כך למה התעוררה השירה פתאום. ואילו אתרי שירה אתה מכיר ברשת? אני לא מכירה.