הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
בחג היינו אצל הוריי ועם זוג הפיליפינים שעוזרים להם. מרטין הוא המטפל באבי, במשך כשמונה שנים — נדמה לי שדיברתי עליו בעבר — והוא כבר בן בית. בשלב מסוים בחג שאלתי אותו לשלום בנו, כבן תשע שנים, החי בפיליפינים עם אימו. הוא מאד רוצה לראות אותי, ענה מרטין, אבל אמרתי לו שאני לא יכול לנסוע כי אבא שלך לא ישרוד בלעדיי. במקום הזה קפאתי — ראש השנה, תש"ע.
כל כך מוכר. באימי מטפלת אישה נפאלית שעזבה בבית עם בעלה והוריה שתי בנות קטנות. ובודאי מאד קשה לה. גם אנחנו בילינו את ערב ראש השנה עם אימי ועם ארונה. בכל פעם שהנכדים שלי נמצאים בסביבתה, אני רואה את הגעגועים והקושי שלה.
אי אפשר למצוא לו מחליף לכמה ימים או שבוע, בכדי שיוכל לנסוע ולראות את בנו ?
לפעמים צריך למצוא דרכים לעשות משהו, ולא רק להצטער בשביל מישהו.
רציתי להבליט כאן את הטרגדיה של הדבר אבל פשוט הוא לא. אולי אנסה לכתוב פוסט נוסף בנושא. זה לא שאנו מונעים ממנו לנסוע, הוא למעשה תלוי באבי לפרנסה שלו. הוא כאן יותר מדי זמן והרשויות לא יתנו לו לעבוד אצל מעסיק אחר ויכול להיות שהוא גם מפחד שלא יתנו לו להיכנס בכלל לארץ אם ייצא. ממש לא פשוט.
הקפאת גם אותי רגע. יש לך יכולת לתפוס רגעים דקים ומהותיים.
נשיקות לך אומי.
אין מילים
עדנה, רותפ, לי — אני מודה לכם.
אומי הקפאת רגע מוכר, שנה טובה לכם!
כשמחליפים את נקודת המבט, הסיפור נראה תמיד אחרת (ואפשר בעצם לחשוב ולהרחיב ולהבין שיש ודאו אלפי סיפורים כאלה ב'כלכלה הגלובלית' של ימינו).
אוי קשה. הפעם לא צחקתי. גם לא חייכתי. מכירה את זה. מזעזע.
היי אומי
כל כך יפה ההקשבה שלך לזולת, האיכפתיות שלו, הזכירה לי מה החיים, איכפתיות, לזולת…
להתראות טובה
קשה ועצוב
מאחלת לכולם שנה קלה