אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון

שאתה נותרת ככה פרוץ לכל עבר, מוגף בביתך, ביתה, ולא לבד, אלא בחברתם של 50 שנות אבק, של ספות מרובות ושטיחים ושנדלירים נדירים מאמצע המאה הקודמת אולי. שקליפות ביצים אצלך נשארות על השיש. שחלקי טישו וניירות מעוכים מתגוללים בכל עבר, שזקנך צימח פרא וחולצתך התפקעה מעליך. עטיפות של דברים שאכלת ולא ידעת שאכלת, עד שהתבקע משהו אצלך, עד שאמרו לך ...

ישבנו אני ואתה, שתתתי. חיה פצועה בִּפעולה. ראיתי היטב ופחדתי לגמוע מכול גודש הטוּּב שנרמז היה מריסיךָ. אתה קצת עפעפתָ ואני נזכרתי בכול השיפעָה הזאת שפעם עמדה לרשותי. מקורה איננו ידוע אבל היא טבועה בך ודאית.  

זה המקום ======== האמת יפָה, את אמרת. ואני חשבתי: נכון, ואיזה מעמקים נגלים לך, ומאיפה ידעת.

רציתי עין בצורת טיפה. עין כחולה, משב מסוים בגבות או ריסים, ריחות פרדסים. תו אחד שיאמר בבירור: יש כאן סיפור. איזה קפל שטומן בחובו. נגיד יופי. (לא אופי, לא דופי). משהו כמוס – לחמור ולסוס. כזה שיצריך פענוח, יקרא לנוצה ולרוח. אפשר גם תצרף שבלי התאמצות – פנים כאלו כמו לטיפה. פנים שיגידו – זותי יפה.

שפוכה על החופש הזה, לכל אורכי עוגנת בו. ראשי בשישי, חזי בשבת, לערב חג – הבטן, רגליי בשני, ובשלישי הקצוות. מה יישאר למחר, היכן אעגון ? אם אזוז מרבצי, ישתנה כל מניין הספירה, תתרחש נדידת יבשה.

[ שלום לכולם !!! לא הייתי כאן הרבה זמן, אבל חסר לי דף היצירה הזה, עכשיו כשבאתי לכתוב משהו שהשתכן אצלי, לא יכולתי אחרת. לא בוורד ולא על דף ולא בפייסבוק ולא במייל של עצמי. רק כאן. אז הנה. אתם הראשונים]   הלאמה ככה פעם לפני שנים רבות חי בארץ רחוקה לאמה אחד. שמו היה הלאמה ככה. הלאמה היה איש ...

  [עד היום שלג לא עניין אותי במיוחד, לא חיפשתי אותו] אתמול בלילה, אחרי שיצאנו מבית הוריי, וכל החגיגות נחגגו, וכל מה שניתן היה לתיתו, ניתן, ודברים רבים התקבלו באהבה, יצאנו בידים פרושות אל הרחוב, וירד לנו שלג של חסד, עליי ועל אבא שלי ועל חברי הטוב ועל אחותי ועל גיסי ועל שני אחייניי, היפים שיש בעולם. זה היה שלג ...

    [ד"ש לימי הגשמים: שלוש ואריאציות על הפסוק המוכר, למי שיש עוד – מוזמן] ישמחו השמיים, ישמחו השמיים, ישמחו השמיים – כי לנו זה כל כך יותר מסובך. ישמחו השמיים, ישמחו השמיים, ישמחו השמאים – כי מה רבו הנזיקין. ישמחו האשמאים, ישמחו האשמאים, ישמחו האשמאים – ותגל בת נעוות המרדות.          

      קצת לא נעים לי לספר את זה, אבל מקסימום אני אמחק. ———————————————————————————————————— לפני שנים רבות, היתה נערה אחת בוגרת, צרת היקף אמנם, אבל לא (A=איפה ?) לגמרי. על כן בבואה אל חנות החזיות שבפסאז' השכונתי, היתה ניגשת מבלי לעפעף אל מדף ה 75-B. המדף סיפק לה את כל מבוקשה. עיתים היה זה בגווני שחור, לפעמים אדום לוהט, ...

    כך מסתבר. זה היה מזמן אבל כל שנה זה חוזר – הנה זה: http://zuta.bhasofer.org.il/?p=5201 רוצה להוסיף  שחסר לי המקום, הבית הזה בסגול-טורקיז, שעד שאת לא חוזרת אליו את לא  יודעת מה את מפסידה. איכשהו אם לראות לפי רשימת הפוסטים האחרונים שלי, זה קורה אחת לחודש בערך,  ואני – כבר לא בדיוק יודעת איך כותבים פוסט,  שצף הקצף שידעו אצבעותיי ...