פנינה והשלג

עברתי לירושלים מתל אביב כמה חדשים לפני סופת השלג של תחילת שנות התשעים. לא היה זה שלב קל בחיי. מה שכן, הייתי הולכת לשחות. בוקר בוקר מוקדם בבוקר הייתי עושה את דרכי ברגל אל הבריכה הציבורית הקרובה ושוחה שם הלוך ושוב יחד עם זקני העיר. בהתחלה חששו ממני, כך סיפרו לי, כמו שטבעי לחשוש מכל מי שמוריד את הגיל הממוצע לשבעים ושש. אולם כשכבר נכחו לדעת שאינני מתנגשת באיש, התחילו לאהוב אותי. ממש לאהוב אותי. בלי תנאי. ולמעשה מבלי שהכירו אותי בכלל. מכל השוחים היתה אחת שאהבה אותי במיוחד, מלכת הכיתה ניתן לומר ופנינה שמה. אישה נמוכת קומה עם קרס עגול וצחוק שהיה גם הוא נמוך ועגול. לפעמים פנינה היתה מספרת לי על הנכדים שלה ומשתפת אותי גם בפחדים שלה, למשל, כשאחד מהם התגייס לצה"ל. אבל תמיד היא היתה מחבקת אותי לפני הכל. האהבה שהרעיפה עלי האישה הגדולה הזאת נתנה לי הרבה כוח. והנה אנו מגיעים סוף סוף לסופה אשר שיתקה את העיר לגמרי. בתנאים אלה העיזו רק שתיים לצאת לשחות – פנינה ואני. התחבקנו כהרגלנו ואז נפרדנו בחיוך, כל אחת לחצי הבריכה שלה, ממשיכות לשלוח הערות מעל פני המים. אני את הצד שליד החלונות בחרתי. כך יכולתי לשחות במים עם השלג הנופל רך לצדי. לעולם לא אשכח את המראה ואת התחושה העוטפת, שילוב של יופי וחום וקור, פנינה והחוצה.