הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
היום עשינו את היציאה המשפחתית מן הבית לצורך עשיית משהו. נסענו לבית אבי חי שם הרימו חגיגה לסוכות. ראשית היתה סדנה ליצירת כלי מוסיקה. בהפסקה הלכתי למורה ואמרתי לו שגם הבן שלי לומד תופים. הבן שלי כעס עלי ואני פתאום חזרתי לעצמי והרגשתי מטומטמת, כמו איזו ילדה בת שלוש שמספרת לכולם שאבא שלה שוטר. בסדנת הקומיקס כבר מצאתי את עצמי רצה אחרי תינוק בורח בחצר. בקצה הקרוב התיישבה אישה והניחה סביבה מלא קניות והחלה להוציא חומוסים וסלטים למיניהם בתיאבון רב שנהפך לאט לאט ואחר כך מהר מהר לפאניקה מוחלטת. איפה הפיתות איפה הפיתות לא הייתי צריכה לתת לך לעזור לי, אמרה בקול מלא ארס מבלי להרים את העיניים, בטח זו את שהוצאת את הפיתות … הפיתות … הפיתות…. הנחתי שמילותיה מכוונות ישר אל הילדה הנבוכה (כבת שמונה שנים) שעמדה אליה קרוב-רחוק. גם אחיה נראה כך. נבוך. לא יודע מה עליו לעשות בדיוק בזה הרגע. רציתי לומר לה להירגע, אלה רק פיתות ובין כה יש לך מספיק אוכל שם. אבל ראיתי את עצמי במקום הזה לא אחת הופכת לחלקים מחודדים ורבים ושתקתי שקט עמוקה. מה זה לעזאזל ההורות הזאת שמצליחה שוב ושוב לסחוב אותנו למחוזות בלתי אנושיות. לקינוח ירד בעל סדנת המוסיקה לחצר והזמין את בני לנגן איתו. הוא סרב בנימוס אבל אחר-כך לחש לי אמא, אני בעצם שמח שהוא יודע עלי. שוב הדמעות.
העיקר המבט.. אין לי מושג מה אנחנו, טוב שאת וגם אני עוצרות לחשוב… האם ככה רצינו… וריך אני הייתי… ומה הרגיז אותי.
להתראות טובה
אני מאד מודה לך על דברייך טובה, לפחות לא להיות לבד במקום הזה.
תאור כל כך נכון, אף פעם לא יודעים אם עשינו בסדר, ככה זה להיות הורים, בכל גיל..
מרגש ונכון וכתוב מצויין. ואת נשמעת לי אמא מקסימה בלי שום קשר לכלום.
אני מודה לכן, חני ואיריס.
אם לא היינו כל כך המומות מפחד מהמקום הזה היינו שמות לב כמה צפוף שם, כמה דוחק יש במקומות המחודדים והחדים של ההורות שלנו, כל הזמן נכנסות ויוצאות הורות, לעייפה, עומס בלתי נדלה, על כולן הבעת בעתה דומה: "איך דיברתי אליהם עכשיו?"
קולעת כתמיד, רותפ.