הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
היום בעמק רפאים עברה על ידנו תהלוכת הכנסת ספר תורה עם המשאית הרועשת המקושטת באורות קריסמס והמוסיקה המוכרת הממוחזרת וילדים וממתקים מקדימה ומאחור טור מכוניות ובטח אנשים מתעצבנים בהן ובאמצע החופה ומתחתה התורה עולה ויורדת רוקדת וגם שלושה גברים לבושים בשחור ומזוקנים בלבן ואני משום מה דמעתי דמעה ויכול להיות על שום שגדלתי בחוץ לארץ שם מעולם לא זכינו לראות את התורה שלנו מובילה ברחוב בפומבי לעיני כל בגאווה ובשמחה.
גם למי שרגיל זה מרגש. לא יודעת למה, אבל עוד לא הייתה לי הכנסת ספר תורה בלי דמעות. אולי כי זה אהבת תורה תמימה, כמו שמחנכים שתהיה, אבל באמת אין.
אומי, הפעם הראשונה בה זכיתי לראות הכנסת תורה במלואה ותפארתה הייתה כאן בבני- ברק, שבוע לפני ראש השנה.
לקחתי איתי את בני הקטן וליונו את התהלוכה עם הלפידים, כל זאת , על מנת שבניגוד אלי, יהיה לו זכרון מוחשי עליו ישען. וכן דמעתי.
וצר היה לי שרואים מראות מאין אלו רק בבני- ברק ( לרוב). או בערים דתיות אחרות.
לדוגמא: כשחסידי חב"ד ניסו להכניס ספר תורה לבית – הכנסת שברמת- אביב קמה זעקה, כי לשם כך סוגרים רחוב שלם לשעה שעתיים.
לשמחתנו בסוף זה קרה. והיה מי שנהנה.
בעבר חייתי באיזורים פחות דתיים ואולי בגלל זה נמנעה ממני השמחה.בדיוק כמו שממך.
בכל אופן את מה שיפה אצלנו אסור לקחת מאיתנו. זה שלנו.
חג- שמח.