הזדמנות

בת השש שלנו, מלאת אנרגיות. לאחרונה זרקו אותי האנרגיות האלה למקומות שלא רציתי להגיע אליהם. כשהיא הלכה לבית הספר, בשקט שלאחר הסערה, וכצעד נואש ממש, פניתי לחפש ספר שפעם קנינו how to talk so kids will listen אבל רק מצאתי את התקציר באינטרנט. עד שהיא חזרה אחר הצהריים כבר לא זכרתי דבר ממנו חוץ מאווירה כללית של כיבוד הדדי ושיתוף וכשהיא ואני יצאנו לדרך יד ביד לחוג לקסילופון שאלתי אותה מדוע היא היתה כל כך שובבה בימים האחרונים. אני לא יודעת היא ענתה לי וכעבור כמה רגעים של שקט היא שאלה: את אוהבת אותי, אמא? כך. פשוט כך. כמה יופי. לי ולה. לה, על היכולת לבקש ישירות לשמוע את מה שהיא רצתה לשמוע ולי על האפשרות לומר לה ישירות שאפילו לומר לה שאני אוהבת אותה מאד לא יספיק. ואפילו מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד לא יספיק. אני אוהבת אותך עד… עד שכבר איננו, היא השלימה, ומיד עברה לנושא אחר – אני רוצה לחיות עד מאה, היא סיפרה.