הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
שוב שבת בבית ההורים. בצהריים עברנו על כל מיני תמונות ישנות, חופשות, אירועים משפחתיים, טיול לגן החיות. אחת התמונות לקחתי לעצמי, מבלי אפילו לבקש את רשות אחיותיי. הנחתי שלא יהיה להן איכפת. הרי כאן תמונה סתמית של מספר אורחים מסביב לשולחן ערוך אבל בפינה ראיתי אמא שלי מרימה אותי על הידיים. אני כבת חמש והגב שלי אלי אבל המראה יקר לי. הנה הלקח למי כמוני שבורחת הרחק מן העדשה ככל שרק אפשר: תצטלמו מדי פעם מחובקים — זה עוזר אח"כ.
אומי
קשה לי עם התובנה
האם שני הורייך במצב לא קומוניקטיבי?
קראתי את שני הפוסטים האחרונים והתקשיתי להבין. וסליחה שאני מנדנדת. מכירה את הבעיה של הבריחה מהמצלמה. את עוד צעירה גם . תצטלמי!
התשובה לשאלתך כן. אבל זה לא מצב חדש. רק שההרהורים עולים ויורדים.תודה לדאגה, O.
רעיון מצויין. כל מה שנשאר מהילדות מחזק אותנו. אני מרבה לספר לילדים ולנכדים על ילדותם, אפילו על לידתם.
לאביגייל הקטנה סיפרתי איך נולדה בברכת מים בבית באמצע הסלון.
אחר כך אמרתי שנולדה בסוכות. והיא אמרה: לא, אני נולדתי בסלון.
סיפור מקסים סבינה, תודה!
אסוציאטיבית שלחת אותי לסרטו החדש של אלמודובר "חיבוקים שבורים".
אני מצאתי בבית הוריי תמונות ישנות של סבתא (מצד אמי). העדשה מעוררת לחיים זכרונות מאובקים. זה עושה נעים אבל זה גם מרסק.
בדיוק.