לקשור את הקצוות

רק דבר אחד נוסף בקשר לכנס, אם תרשו לי, אם בשם הclosure בלבד. לפני כמה פוסטים דיברתי על הסקרנות שלי בדבר גורלם של האנשים איתם ביליתי את רוב שנות הילדות וההתבגרות שלי. אחד מהם היה ג"רום צ"סקלסון, אשר כיהן איתי בוועד ביה"ס בי"ב.

אביו, שעד אתמול לעולם לא פגשתי אישית, היה משפטן ידוע בדרום אפריקה, ולאחר נפילת שלטון האפרטהייד, הוא מונה על-ידי נלסון מנדלה לכהן כנשיא ביה"ד החוקתי, ואחר-כך היה לנשיא בית המשפט העליון שם. זהו הישג אדיר לאיש יהודי במדינה בה אחוז היהודים באוכלוסייה הכללית היא מזערית בלבד.

מספרים עליו שפעם נגנבה המכונית שלו – יוהנסבורג נחשבת היום כבירת הפשע של העולם – ובה מחשב הניד שלו ועליו פסק-דין חוקתי חשוב שעמד להוציא. הוא פרסם בקשה שיחזירו לפחות את המחשב, והדבר אכן נעשה.

אתמול הוא היה אחד הדוברים בכנס. גבר גבוה ומרשים, עם כמות יפה של שיער לבן. למעשה, נראה בדיוק כמו הבן איתו למדתי, רק וורסיה מבוגרת יותר. 
ניגשתי אליו והצגתי את עצמי ושאלתי לשלום בנו. שמעתי שהלאה תפקד כחוקר בועדת האמת – מוסד מדהים שהוקם בדרום אפריקה החדשה, אשר הבטיח לפושעי האפרדהייד חנינה תמורת דיוח אמיתי על מהות פשעם.

מסרתי דרישות שלום והוא הכיר לי את אשתו, שלימדה אותי פעם שירה אנגלית באוניברסיטה. היא מיד חייכה אלי. אולי זכרה אותי. אולי רק שמחה למשמע המבטא המוכר לה. היא שאלה עלי והשבתי שסיימתי כמה תארים במשפטים אולם בתואר האחרון לקחתי צעד אחד אחורה והלבשתי ניתוח פמיניסטי על החוק. היא אמרה שזה לא צעד אחורה אלא קדימה וצדקה.

במשך הדיונים ישבתי לידה ומדי פעם העברנו הערות אחת לשנייה בלחישה. למעשה, נהניתי מאד מההרצאה של בן זוגה. כבר מזמן לא שמעתי הרצאה בכנס שמעניינת לא רק בתוכנה אלא גם בדרך בה הועברה. הוא הקפיד על כל כללי הניאום אותם היו מלמדים אותנו בבית ספר.

כשנפרדנו, היא נתנה לי חיבוק חם ואימהי. לא נראה לי ששני גברים זרים למעשה היו מתחבקים כך. אינני יודעת מדוע כל הילדות שלי רציתי להיות בן. אני כל כך נהנית עתה להיות אישה.