הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
מכל המושגים שהומצאו בקשר להורות המודרנית, השנוא עלי כעת הוא "זמן איכות." קחו למשל את הטבלאות האלה שמופיעות בעיתון מפעם לפעם: ההורה הישראלי הממוצע מבלה עם ילדיו כשעתיים ביום ומתוכן כארבע-עשרה דקות זמן איכות. אז ככה, במדידת הזמן ברוטו, נראה שאנחנו בסדר גמור (גם אם לא כולם חושבים שזה בסדר גמור) — עד כה הסתדרנו (אם אפשר לקרוא לזה הסתדרנו) בלי סבים, בלי צהרונים וכמעט בלי בייביסיטרים. אבל נטו? זמן איכות? מה זה בכלל זמן איכות? האם זה חייב להיות פרוייקט אומנותית מושקעת ולחילופין שיחת נפש עמוקה? כך, לפחות, הצטייר המושג בראשי עד לא מכבר, ומכאן, למשל, כשהייתי מלווה את הילד לגן או בחזרה הביתה, היינו מנהלים שיחות יפות ומגוונות. עד שיום אחד יצא והלכנו הביתה בשקט גמור, יד ביד, חזק, אך כל אחד בעולם המחשבות שלו עצמו. כמה נחמד דווקא. עכשיו אני מרגישה — עזבו אותי עם הזמן איכות שלכם, הוא מלאכותי, ומפריע ומפריד ביני לבין בני.