הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
כשבתי בת השש היתה בת ארבע היא רצתה להיות בת שנתיים, והתנהגה בהתאם.
לא חבל, אמרתי לה בקול חכם ונבון, למה להיות תינוק? כל הזמן אומרים לך מה לעשות, ואיך לעשות, אפילו פיפי את לא יכולה לעשות לבד. והרי, כל כך כיף להיות גדולה…. אך כשניסיתי למנות את רשימת כל הדברים הנפלאים שניתן לצפות להם בשמחה כשתהיהי גדולה, מוחי נהיה המום, חלל ריק, ניר חלק, ורק דבר אחד עלה לי לראש – קפה.
ואמנם, עד היום אני מתייחסת אל קפה בכבוד הראוי לאחד התענוגים הטהורים והנעלים ביותר של החיים הבוגרים.
בנסיבות אלה, אתם יכולים רק לתאר לעצמכם איזה סיוט עובר לי לאחרונה, כשהתחלתי לשים לב שבימים שאני צורכת יותר מדי קפה, כבר לא עולה לי השינה לעניים בלילה.
ובלילות הלבנות האלה אני מתחילה להיזכר בכל מיני אנשים שאני מכירה — קרובי משפחה, חברים, וכו" — שמסיבות אלה ואחרות — אינסומניה, אלרגיה, וכו" — נאלצו לוותר – לאט לאט עם השנים — על שתיית קפה.
איזה תחבולה שפלה, אני אומרת לעצמי, להוביל אותנו במסע הענשין מימי הילדות הנפלאים והעליזים אל החיים הבוגרים רוויי הדאגות באמצעות פיתוי שמתברר אחר-כך כלא יותר מאשלייה!
ואיזה בחירה עיוולת עומדת לפני עכשיו בקשר לבת שלי: או לשתוק ולהסתכן בכך שיום אחד היא תסתובב ותאשים אותי בכך ששיקרתי לה, או לגלות לה את האמת ולמצוא את עצמי ספק-מתמודדת עם ילדה בוגרת המתנהגת כמו תינוקת בת שנתיים!