בננות - בלוגים / אומי לייסנר / מופת רחוב יומיומי
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

מופת רחוב יומיומי

 

מי שלקח שעה ללוות ילד מן הגן הביתה מבין בנפלאות הטכנולוגיה. לאורך המסלול הקצר הזה, הרי, כל משאית אקראית, כל ניידת נודדת, הופכת להצגה שנייה. אבל אין על מקומות מושב בשורה הראשונה לחפירת בור ענק. הנה הדחפור הראשי מחקה חיית בר, פונה אל הקרקע, נושם אותה, מלקק אותו, נושך, חזק, נוגס, מקיא, מרהיב. לעומת זאת, על מופת הרמת זבל יכלתי לוותר, רק בגלל הריח.

 

4 תגובות

  1. מירי פליישר

    את נהדרת אומי! אני שואלת את עצמי למה לא הייתי ככה קשובה להצגות של החיים כשילדיי היו קטנים. בטוחה שזה מגיע כשנעשים סבתא , אצלך הקדים ונפלא שכך!
    חג שמח!

  2. לבנה מושון

    מוכר מכלי ראשון.
    כשבני היה בן שנתיים, "וזה לא היה מזמן", לפני 15 שנה, היה לנו טקס קבוע לאחר היציאה מהמעון. היינו קופצים לשדה ממול, ובוהים בדחפור שעבד בשטח ( והרחיב את איזור המחייה של האוניברסיטה לידינו)כשעה ומשהו, מפרקים בדמיון כל אום, כל ציר, כל צמיג, שואלים וגם עונים, למה הוא עכשיו מסתובב, ולמה הכף יורדת או עולה, ומה הוא עושה או יעשה, ומה עם החפירה, ולאן יילך החול, ולמה הגלגל גדול…וכיו"ב. והעיניים שלו לא שבעו מראות. לא שבע, ולא רצו לחזור הביתה. (וחוץ מזה היו לנו 50 ספרי טרקטורים, אוסף של 100 טרקטורי צעצוע מכל הסוגים ואחד גדול ענק שאפשר לנסוע עליו, והוא היה חייב לספור בקול כל טרקטור שהוא ראה בכביש במהלך נסיעה לרופא, לסבתא או בטיול. נסחפתי בקטע…)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר