כשהיינו קטנים היינו מחכים בכיליון עיניים לחג שמחת תורה, אז היו מחלקים שוקולדים (וגם דגלים) בבית הכנסת. אולם, למעט האירוע השנתי הזה, כמעט ואינני זוכרת מהומה גדולה סביב הנושא של מתן ממתקים לילדים. בטח להורים בני הדור של הורי לא היו אותם סיבוכים והסתבכויות שמכניסים בנו כל יום שני וחמישי סביב הנושא של האכלת ילדים. בכלל, נראה לי חבל איך הפכנו את ההורות למעין מדע מדויק המועד לכישלון וודאי.
גם שוקולדים יכולים ליצור סיבוכים… (בעיקר בשיניים) 🙂
ובלי שום קשר – 1. מדע מדויק… (אלא אם כן זה סלנג…) 2. נדמה לי שמיועד=מוּעד? תלוי מה התכוונת לומר, ואם אני נודניקית, אני אפסיק!
תודה, תיקנתי. ולא, לא, אל תפסיקי, זה מאד עוזר לי. אבל שתדעי לך שבראש שלי כבר מתחיל להתבשל בלוג בדבר התסכולים הכרוכים בכתיבת בלוג בלשון/כלים לא לי. חג שמח. א.
את צודקת לגמרי אומי.
מכרה פסיכולוגית שלי מכנה זאת "תסמונת הקמח המלא" או אפשר "תסמונת שוקולד החרובים/ האורז המלא/ הקינואה".
לא נותנים לילדים לגדול בשקט. כמ חבל.
וגם להורים לא נותינן לגדול בשקט. אוי… שיהיה לנו חג שקט.
אומי את צודקת . אהבתי את הפינאלה. שירה את אחלה עורכת.ככה הפוסטים של אומי שיש לה נפש עשירה ויצירתית יוצאים צלולים יותר. מה לעשות שלא נולדים לשפה. מזמינים את שירה.
אז תודה לשתיכן
בכיף! ואני מזמינה/מבקשת מכל מי שרואה טעויות אצלי – לתקן גם אותי!
חג שמח!!!