אסנת רביד

פעם בנסיעת אוטובוס ירושלמי טיפוסי, ראיתי נוסע אחד מוציא כתב-עת TIME ומתחיל לדפדף בו בנחישות. "אתה יודע איזה חלק אני הכי אוהב בעיתון הזה?" הוא אמר לחברו, "המתים."

אמנם, מאז ומתמיד התעשרו העיתונים בחו"ל ממותם של כל מי ומי, ולפני זמן מה הצטרף גם "הארץ" אליהם. זאת אומרת, מדי פעם מופיעים בחלק האחורי של חלק ב" תמונת פספורט בצירוף כמה קטעים מתחת לכותרת "אחרי מות."

בדרך כלל – כך, לפחות, הרושם שלי —  אלה גברים אשכנזיים שעברו את כל התחנות הנכונות ובדרך תרמו רבות למדינה. אינני ממעיטה בכך. אך משום מה אני מוצאת את עצמי מתעניינת יותר בחיי הנשים הספורות המופיעות שם.

הבוקר זאת היתה אסנת רביד (רוזנברג), ואחרי שקראתי התחייבתי להביא את סיפורה גם כאן.

בשנת 1995 הקימה אסנת את בית הספר "רעות", שקלט תלמידים אוטיסטים שבילו בו את רוב שעות היום, ואז חזרו למשפחותיהם. מאוחר יותר, היא העבירה את בית הספר לתל-אביב (בי"ס גיל).

נאמר עליה שהיא "זיהתה אצל כל אחד מהצוות את נקודת החוזק והשתמשה בה כדי להניע קדימה."

נאמר גם שהיא "גילתה הבנה עמוקה בתקשורת עם האוטיסטים ובניגוד למנהלים שנהגו לשעות תלמידים שהתפרצו, היא טענה כי "אם הוא מתפרץ, האשמה בנו, כי לא השכלנו לתקשר אתו.""

היא הצליחה ליצור קהילה חמה של הורים ומורים.

שמונה שנים התמודדה עם מחלת הסרטן, וסירבה לצאת לחופשה.

הותירה בעלה, גדי, וילדיה תומר, שירה וענבר.

בת 53 במותה. 

יהי זכרה ברוך.