הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

סוף דבר

 

 

היום אני מסיימת לומר קדיש באופן יומי עבור אבי (ילדי הנפטר מסיימים לומר אחרי אחד-עשר חדשים, גיסי ממשיך לומר קדיש עבור אבי עד סוף שנת האבל). חשבתי שארגיש גאה בעצמי שהצלחתי, במשך שנתיים כמעט רצופות, לומר קדיש פעם ולעתים קרובות פעמיים ביום. בחודש האחרון זה הרגיש כמו דהירה לקו הגמר, כשכל הסערה שהיתה לנו וכל איחור באוטובוס נתפסים כמכשולים שנועדו לבחון אותי בעניין. היו גם דמעות. אז זהו, עשיתי את זה, עכשיו מה? תחושה של החמצה, של בואו נודה בעובדות, מי שהתברך עם רק בנות מקבל הרבה פחות קדיש ממי שלו בנים. וגם עצוב לי, זה שזהו.

נ.ב. התקשרה אחותי והזכירה לי כי היום הוא יום הנישואין של הוריי וכעת נעשהו כבד מנשוא.

7 תגובות

  1. איתך בצערך.

  2. מי שיש לו בנות, בטוח קיבל מהן הרבה יותר בחייו… והרי זה מה שחשוב…
    שלא תדעי עוד צער

    • אומי לייסנר

      תודה, נורית. חשבתי קצת על האפשרות להסתכל על זה ככה:) שבוע טוב.

      • מי שנשאר עם האב, ואחר כך עם האם-הן הבנות.
        אביך בורך בבנות.בעיני זוהי הברכה הגדולה ביותר להורים ,הנה אף אמרת קדיש. חבל שלא עלה אף בדעתי.
        ניחומי.

  3. תודה!, אומי, על הכנוּת, על המבט פנימה, על המבט סביבך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר