לכל הרוחות

יום ב'
הייצור הקסום הופיע שוב, הפעם בבית השימוש של ההורים, בפינה מעל לאסלה. הוא נראה כמדבקה לבנה בתלת מימד. בכל חדר אחר, לא היה אכפת לי ממנו. באמת. הרי גדלתי באפריקה. אבל איכשהו, כשאת תופסת אותו שם עם המכנסיים שלך למטה, איך אני אסביר את זה, קשה להתרכז בעיתון. וזה לא שהוא לא מודע אלי, הרי הוא זז לפינה ממול רק כשאני יוצאת. אבל אז זה לחפש אותו בכל פעם מחדש, סוג של משחק חתול ועכבר, אלא שאינני בטוחה מיהו החתול ומי העכבר. במהרה אני קוראת את הכתובת על הקיר: שירותי ההורים מושבתים עקב לטאה.

יום ב' – אחה"צ
עשינו שולם. זאת אומרת, השלמתי עם הצורך לעשות פיפי עם משקיף מן הצד. זה נראה לי עדיף מהתחנה המרכזית (כינוי החיבה שלנו לשירותים של הילדים). נוצר מצב ללא מוצא, אני לא יודעת איך להוציא אותו והוא לא יודע איך לצאת. אפילו התחלתי לדאוג לו, על חיוורונו הנוראי. מאיפה יש לו אוכל? ושמש? פחדתי שהוא ימות.

יום ג'
ברוב תמימותי, אני נכנסת לחדרון ו — אימאלה, לאן ברח הממזר הקטן! אני מחפשת בכל הפינות ולא מוצאת אך ורע. שוב הכתובת על הקיר: עד להודעה חדשה, אני בתחנה המרכזית.

יום ג' — אחה"צ
עברו כבר כמה שעות ונראה (תקראו: אני מתפללת) שהסיפור הזה נגמר. לאט לאט החיים שבים אל מסלולם וכל אחד במקומו מונח: אני באסלה שלי והלטאה בארגז המשחקים שבחדר הילדים. ליתר בטחון, אני כותבת שלט לתלות על הקיר: כל צעצוע שהושאר על הרצפה ימצא את דרכו החוצה – וזאת פקודה!

יום ה'
כרגיל, אף אחד לא מקשיב לי. הצעצוע בכלל לא יצא. בעלי הנאמן מצא אותו. שמעתי צעקה מאופקת ועליתי בעקבותיה לחדר השינה וראיתי אותו חיוור לחלוטין. זה העונש למי שלא מרשה לבנו לרכוש איגואנה. נראה שהוא קיפץ מן המיטה ונעלם תחתיה. השלמנו עם העובדות בשטח. הוא יצטרף לצוות המנקים לקראת פסח. והוא יגדל ויגדל, עד שיהיה ענק ויהיו לו הרבה תינוקות ולרשותנו יהיה צבא שלם של מנקים. מצחיק נורא. בגלל זה התחתנתי איתו.