בננות - בלוגים / / ספר ילדים על אימהות ראויה 2
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

ספר ילדים על אימהות ראויה 2

(כזכור, הפוסט הקודם עסק בביקורת על ספר שסיפר על ילדה קטנה בשם נועה המתארת מנקודת מבטה איך זה להיגדל על-ידי אמא ש"תמיד ממהרת" ועמוסה, בין השאר, בהכנות לצורך יציאתה למשרד; בביצוע מטלות הבית; בטיפול באחיה הקטנים; בישיבה מול המחשב; בבהייה בחדשות; באכילת סלט (גם לאכול זה אסור?); ובעיקר, בדיבורים בטלפון. בתוך כך, מדי יום, מכינה אמא לנועה לארוחת הבוקר בגן כריך עם גבינה צהובה "כמו שאת אוהבת" אלא שנועה בהחלט לא אוהבת! המשך הסיפור עוסק במאמציה, המוצלחים בסוף, של נועה לגרום לאמה להכין לה פיתה עם חביתה, כמו ששירה, חברתה לגן, מקבלת.)

התקשרו מן החנות, הספר הגיע. הלכתי לראות אותו ובסוף החלטתי לקנות אותו למרות העלות ( 72ש"ח) כי ממילה בסמסטר הבא אני מעבירה קורס על אימהות ופמיניזם וחשבתי שהטקסט יהיה לעניין. נותרה בעינה השאלה אם להקריא לו לילדים. האינסטינקט אומר בשום פנים ואופן לא (ספר ילדים על אמא שתמיד ממהרת – איך אפשר להכניס דבר כזה הביתה)!

אבל בסוף החלטתי שהאמא בסיפור לא צריכה להיות לי לאיום, הרי היא עם השיער הכתום הקצוץ ואני עם האפור הפרוע, היא עם הלבוש היפה והמראה המטופחת ואני … לא בדיוק ככה. מה גם שדווקא בסנדוויצ'ים אני מצטיינת – מבלה במטבח שעה וחצי קלה בוקר בוקר, מכינה לכל אחד את מבוקשתו.

וכך היה שבשבת אכן הקראתי את הספר לילדים הקטנים וגם ביקשתי מן הגדולים לקרוא אותו. הנה התגובות:

 

הבן חמש: שדווקא לגילו מכוון הספר ככל הנראה, לא ממש התרשם ממנו לכאן או לכאן. כששאלתי מה דעתו על הספר הוא אמר שאני גם ממהרת, לפעמים, ושגם הוא ממהר, לפעמים, ובכך נגמרה השיחה למעשה.

 

הבן 16: הספר מתאר את החיים של רבים מן החברים שלי. אני כועס קצת על ההורים (האלה).

 

הבת 14: אני מבין שאין מה לעשות אבל יש לילדה הזאת זכות מלאה לכעוס.

 

האבה/בעלי: כועס מאד על האבא שבספר – למה הוא כל כך נעדר, תראו מה אישתו עושה?!

 

הבן כמעט-תשע והבת 11: כעסו מאד מאד, במיוחד על הסוף של הספר. הבן אמר, "אז מה אם הילדה קיבלה בסוף את החביתה, האמא עדיין תמשיך למהר." ואילו הבת כעסה שלאורך הספר ועד הסוף, הבת והאם לא הצליחו לדבר. זאת אומרת, שהסוף לא פתר את הבעיה בנתק שבתקשורת בין הבת לבין ההורים.

 

אני: הסכמתי עם בעלי לגבי ההיעדרות של האבא. מעבר לכך, אני חושבת שהסוף היה פספוס מסוים. אני חושבת שהייתי לכל הפחות מוסיפה תמונה ובה הילדה מאכילה את אחיה התאומים כאשר האמא מכינה חביתה, ואולי תמונה של האמא שוכבת על הכורסה כשהאבא והילדים סועדים אותה, או משהו כזה. יכול היה להיות נחמד, לא?

שורה תחתונה: אני שמחה שהבאתי את הספר הביתה, למרות מגרעותיו ואולי בגללן. הרי הוא שימש לנו אמצעי לדבר על בעיה קיימת אצל כולנו ובכך, כך אני מקווה, מקל על התקשורת ביננו, בין הילדים להורים וגם בכיוון הפוך.

 

 

 

 

 

 

 

 

2 תגובות

  1. תודה, אומי!
    הפוסט הזה, השיחות עם ילדייך ובעלך אחרי קריאת הספר, דברי כולם – מרתקים.
    הזכרת לי אֶת קבוצות הורים שהנחיתי והדרכתי בזמנו.
    גם אֶת השיחות בבית הפרטי שלי, כמובן.

    תודה שוב והמשך שבוע טוב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר