אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון

        זה היה בסביבות גיל 9 או 10. בבית הספר הקיבוצי בו למדתי, היינו נוסעים תכופות לטיולים ברחבי הארץ. רק שאצלנו לא מדובר היה רק בטיול שנתי כמו ה"עירוניסטים", אלא בטיולי סיירות של ממש, שנערכו לפחות אחת לשבוע-שבועיים. אנחנו היינו כה מורגלים להיעדרויות האלה מהבית, היינו עומסים תרמיל מושקע, אורזים מספר מדוד של לבנים וביגוד, ע"פ הוראות ...

   (תודה לאדמו"ר)       חברי דיווח כי הלך היום להלוייה "חילונית". חשבתי בתחילה כי מדובר בהלוויה של חילוניים, אבל הסתבר שגם הלוויה עצמה, מלבד הנוכחים ואלו שכבר אינם נוכחים בה, היתה חילונית. לחברי בעל הרקע והעבר הדתי למהדרין, היתה זו ההיתקלות הראשונה, והוא חזר  אמנם מעט עגמומי מעצם המעמד הסופני, לא עלינו ולא על אף אחד,  אך יחד עם ...

      במאורה שלנו חיים שניים – אחד פרסי אסלי, אחת מפלשתין. הגדר בינינו גבוהה מספיק בכדי לשמור על פרטיות, ויש נגישות גבוהה לשוקת המים. בשעה קבועה ביום, פותחים את המאורה לקהל הרחב, וחברת שליחויות זורקת לשנינו איזו עצם ממסעדת גורמה משובחת. מלבד זאת, חל איסור מפורש להאכיל את החיות ואין להפריע את מנוחתן. בחמש בדיוק אנחנו מתמתחים ומפהקים, ...

      גברת עצובה מרבה במילים בחנות הספרים. שתי נשים, קונה ומוכרת, מקיימות שיחה ישֵנה אדישה מקהות מקווה מתאכזבת, על מה? על ספרים. אחד פלוס אחד, שני תוים של קנייה, חמישים אחוזים, סימנייה. וגם כמה בכמה, וכמה בלמה, אבל בעיקר שׁורֶה שם, אני מרגישה, הלמה ולמה. ואין קדוּשה אף לרגע, ואף דמעה לא מעזה להיכנס להחריד את החול. אחרי דין ודברים ...

       אני לא רוצה לסגור לכם אופציות, אבל לדעתי יש משהו מאפשר בימי חול המועד האלה. מצד אחד, לא חייבים לחלוטין ללכת לעבודה, מצד שני, לא חייבים להיות בחופש. אפילו לא חובה ליהנות, אפשר למשל לקטר על הפקקים ועל המוני העמישראל בדרכים ותחת או מעל כל עץ רענן. מצד שני, אין חובה עקשנית גם לסבול, לא צריך לצום/להיות אחד ...

      אחת לכמה זמן חייבים לעוף מירושלים, בעיקר מחמת החרדים מבחינתי, ולא לקפוץ עליי, לא מחמת כ-ל החרדים, אלא מחמת אלו שמנסים לבצע בנו כפייה, ומנסים לומר או לרמוז לנו בדרכים פחות ופחות עדינות איך לנהוג ובעיקר מה ללבוש. גם אם לא אומרים, יש שכונות (לא חרדיות) שבהן את מסתובבת בלבושך הרגיל, ומפנים אלייך מבטים כאילו את חצי ...

      היום שוב מאסתי בתחבורה הציבורית ועליתי למונית המזדמנת הראשונה,  אפופת מחשבות, סגורה בעצמי, וכמו תמיד נכנסתי מתוך רישול מחשבתי והתיישבתי. חוסר הפוקוס עבר לי מיד עם היכנסי, כיוון שהנהג הרגיש לי שונה מהרגיל,  למרות ש"הרגיל" בנהגי מוניות בהחלט מצייר  קלסתרון רב פנים ומלא הפתעות. איך שנכנסתי הפעם, התברר הנהג כערס צעצוע, כלומר, בחור צעיר למדי בשנות העשרים ...

         אני לא יודעת להסביר למה, אבל שרשרת החגים של תשרי גורמת לי תמיד לתחושת סערה, סערה או אוסף סערות כמו-נקמני או מקשה שמגיע לטוב-לכאורה. לכאורה – ראש שנה, לכאורה, איזה יופי ותכלה שנה זוועתית ותחל אחת חדשה ומעולה (אם כך, למה בכל שנה, הקודמת נזרקת בביטול מאחורה ואנחנו מבטיחים שהפעם באמת באמת שהנוכחית תהיה לברכה כי ...

      חשבנו נביא ילד ביחד, רק מה, כבר היה מאוחר, וצריך ללכת לישון, אולי כבר נדחה למחר. בזמן שצחצחנו שיניים, היינו מתלבטים אל מול המראה. מעליש, בואי נאמץ כלב או חתול, אמרת בריח מנטה מושלם. אבל אני אלרגית לכלבים,  ומחתולים פוחדת, שכחת ? כך נשבתי מולו נעלבת באניס. כשכבר נעשה ממש מאוחר ונרדמנו מול פסוקו בהקלטה נדירה מ 1978, ...

        כשנכנסתי הערב לתוך המקרר, חיפשתי דבר מה. ראשי בתוכו: מה חסר ? בתוך הקרירות נעלמתי דקה, קוביות של קרח שקשקו מכיוון המקפיא, מזכירות לי אותן,  הן כאן. פתחתי, סגרתי. מה אין ? מה יהיה ? שוב מיהרתי לפתוח. בעודי בתוכו שקעה לתוכי הבנה נינוחה: זה מה שיש. זה מה שיש,  שקעה ונמסה. סגרתי.