נהג של צעצוע

איך שנכנסתי הפעם, התברר הנהג כערס צעצוע, כלומר, בחור צעיר למדי בשנות העשרים שלו,
עם קול דק ואף צפצפני, חברותי כמובן ודברן (אחרת לא מקבלים מספר כידוע),
נחמד מאד וגם קצת חסר בטחון.

המדליק בבחור היה חוסר המודעות החינני שבו לקה ביחס למראהו והפריטים שלבש עליו במן אקראיות מעוררת השתאות.
הבחור היה ענוד בשני עגילים (שניים !!), אבל לא ראוותניים סטייל שושנה דמארי
או דראג או משהו כזה,
אלא אף מוזר מזה: שני עגילי בוסר של ילדה בת 12 עדינה שזה עתה ניקבה את אוזניה,
והיא מעט נרגשת.

חשבתי, אולי הוא מופיע בלילות או מטרוסקסואל עם טעם מוזר או משהו כזה,
אבל לא ניכר היה שום סימן לאף אחד משני אלו.

את יושבת לך במונית, לצידך עלם חמודות רזה ענוד עגילים עדינים, בפרונט של המכונית
הצעצוע הרגיל של נהגי המוניות: אותו כלבלב חום חסר חן המתנענע בכניעה לכל ניד
של המכונית ורוכבה,
העלם מתהדר בחבילת טישיו קלאסה בורוד-ירקרק מכותנה, ומיני קמיעות ובאבות ניבטים
מכל חרך ברחבי המונית התמוהה.

זו היתה התחלה מבטיחה לנסיעה שהיתה יכולה להיות משמימה או לחילופין להוות רבע שעה של רגיעה
ומדיטציה.

"איך המיזוג, סבבההה ?" צפצף הבחור בניסיון התחלתי לפתח שיחה.
"מה, אהה, כןןן, אני אכוון אליך, אין בעיה", עניתי מתנערת משרעפים.

"בימים כאלה אני כבר בעאמאשלי לא יודע אם קר או חם, אז אני מה שבטוח שם מיזוג,
למה בנאדם כבר לא קולט מה נהיה עם המזגאויר הזה בארץ הזאת גםכן", שירשר.

"וואללה, צודק", התנחמדתי.

נראה שהמשפט הזה היווה תפנית חמימה בשיחתנו והבחור נראה יותר ויותר נכון להתחיל
בפאזת "השתפכות נהג המונית" שלרוב אורכת כ2-10 דקות, תלוי באורך הנסיעה,
וכוללת פרטים אישיים ואינטימיים מחיי הנהג למוד הסבל ואורחותיו.

"החיים לא קלים", הדהים בסופראנית.
"למה?" הקשיתי.

"אני אחד שלא מתמיד".

איזה כייף, עומק, התפתחות אמיתית בשיחה, הפכתי אוזני לאפרכסת, אני מתה על וידויים.

מסתבר שהבחור המעניין והשונה היה שחקן כדורגל באחת הקבוצות הכי נחשבות,
בואו נגיד שלא בית"ר הערסים (לדבריו), אלא האדומים, ואני לא רוצה לשאת את שמם לשווא,
כי בירושלים הנושאים האלה רגישים.

"שחקן כדורגל? אז מה אתה עושה כלוא במונית, ולמה החיים משביזים אותך ?"

"אל תשאלי, רבתי עם המאמן".

שתקנו.

קודם הבחור המסכן היה עובד שעה-שעתיים ביום, עושה כושר ושרירים ומרוויח ממש יפה למחייתו.
היום את מחצית הסכום הוא לא עושה ב 12-14 שעות במונית.

דיפרסיה.

אמרתי, לפחות אתה בחוץ, רואה עולם, רואה נוף, אולי פוגש קצת אנשים, תראה,
אולי זה מלמעלה ואומרים שמכל עבודה ושינוי לומדים.

הבחור נצץ לפתע.

שמתי לב שאיזה קיטור שלא ישמיע הנהג על חייו, ברגע שאת מזכירה את אלוהים ואת הדת
או קיום מצוות או יותר עדיף, שם של איזה באבא, מיד יקרון נהג-הביאוסים,
ויגיד שאת צודקת, הכל לטובה, ואין שום יאוש בעולם כלל והכל מלמעלה.

ככה המשכנו לצקצק, לצקצק ולהתנחם, הוא בסופראן כדורגלני לשעבר,
ואני במצו נורית-גלרוני מכורכם,
התגלגלנו יחדיו במורד הכביש, למשך שתי הדקות הקרובות,
בשתיקה משותפת של בין כסה לעשור,
כי הכדור עגול ויד לוחצת יד, וכל עכבה, לטובה.

כשהתרחק עם מוניתו יכולתי להישבע שבמקום השלט שלמעלה,
הזדקרה לה חמסה ענקית מגג המונית ועשתה לי שלום.